בס"ד
פרשת ויקרא
אחד המסרים החינוכיים הבסיסיים שישנו
ביהדות הוא שאדם נושא באחריות למעשיו. בתחום נזקי ממון או גוף מסר זה בא לידי
ביטוי במשנה האומרת "אדם (המזיק) מועד (מוזהר ועומד לשלם נזק שלם) לעולם בין
שוגג בין מזיד בין ער בין ישן" (בבא קמא פרק ב' – משנה ו').
זה בנוגע לעברות שבנזקי ממון או חבלות
בגוף; ומה בקשר לעברות במעשים שלגביהם קבעה התורה עונש מוות בזדונם; כאשר נעשים הם
בשגגה? תשובה לכך בפרשתנו השבוע המפרטת סוגי הקרבנות המובאים למשכן ה' –
וכך לשון התורה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות
ה' אשר לא תעשינה ואשם... והביא קרבנו... על חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד'
כ"ז – כ"ח).
לכאורה יש סתירה במקראות אלו – הרי אם
נעשה המעשה "בשגגה" מדוע כתוב אח"כ "ואשם"? הרי
"בשגגה" פירושה – או שהאדם שכח שהמעשה המסויים אסור, או שלא נודע לו על
כך: כלומר הדבר השלילי שנעשה בוצע בלי כוונה ובטעות – במה הוא אשם? ומדוע
מוטל עליו להביא קרבן המכונה "קרבת חטאת"? לא פעם שומעים מפי ילד וגם
מבוגר, הודאה שאמנם עשה הוא את המעשה הנפשע, אבל לא בכוונה; וממילא מצפה
הוא שהענין יסולח ויעבור מסדר היום.
לא כך עמדת תורתנו הקדושה. היא סבורה
שדבר החשוב לאדם באמת ובפנימיותו אינו נשכח ועליו הוא מרוכז כל הזמן. רק בהתנתקות
פנימית – נפשית (בתת-מודע) יכולה להיווצר שכחה וחוסר ענין.
רצונה של התורה הוא שאדם בישראל יהיה
מחובר אל רצון בוראו (יתברך שמו) חיבור גם בתחום התת-מודע. כלומר, כל נטיותיו הפנימיות
והנסתרות תהיינה בשאיפה אל הקודש, כטבעה של נשמתו הטהורה והאלקית השמורה בו. נשים
לב לכך שביחס לקרבן חטאת כתבה התורה "אם נפש אחת תחטא בשגגה" וכך
גם בכותרת הכללית של נושא קרבנות החטאת בפסוק ב' (פרק ד')
"נפש כי תחטא בשגגה". בניסוח זה מביעה התורה השקפה ברורה שמכשול
בצורת עברה חמורה הנעשית בלי כוונה מגלה פגם וקלקול בנפשו של
העבריין.
בהבאת קרבן חטאת צריך האדם לסמוך שתי
ידיו על הבהמה המיועדת לשחיטה ולהתוודות בפה ולהביע את מודעותו למקור הפנימי של
מעשהו הפגום; ואת צערו על כך; וקבלתו לתקן אותו שורש פנימי. הוא צריך להרגיש בשעת
שחיטת הבהמה שהיה ראוי שהוא ישחט בגלל פנימיותו המקולקלת ורק בחסד עליון מוכן בורא
עולם (ית"ש) לאפשר לו התחברות בשנית. כאשר כוונותיו הן כאלו, ובכנות מלאה,
הוא יכול לצפות לכפרה על הנטיה הפנימית הרעה, וגם לסליחה על המעשה
החיצוני הפגום שנעשה על ידו. וכל זה כלשון הכתוב בפרשתנו "וכפר עליו הכהן ונסלח
לו".
יהי רצון שנזכה לבנין בית המקדש במהרה
ובימינו ושם נעשה לפני בורא עולם את קרבנות חובותינו בצפיה להשיג כפרה וסליחה –
קרי תיקון כל המקולקל בפנימיותינו.
חייל יקר, שבת שלום!
תושבי הישוב היהודי בחברון
