בס"ד
פרשת ויקהל-פקודי
עולמינו בנוי ע"פ מדרגות ושלבים. כך היה
בבריאת העולם, מהאור והחושך עד לצמחים, חיות, ולבסוף, אדם.
כך היה גם ביצירתו של עם ישראל. קודם היה גילוי
משפחתי: אברהם, יצחק, יעקב, רעיותיהם, ובסוף, י"ב הבנים, י"ב השבטים.
אלו זכו להיקרא "עם," דוקא
ע"י פרעה במצרים, שהכיר בנו, לא רק כיחידה משפחתית, אלא כגוף משמעותי יותר,
עם.
היו גם שלבים שונים בהפיכת העם הזה לעם ה'. קודם
היינו חופשיים במצריים, עד לאותו זמן שפרעה כפה עלינו עבדות, "עבדים היינו
לפרעה במצריים" כדברי ההגדה. עצם
יציאתנו מעבדות לחרות גם היתה כרוכה בשלבים: סבל רב ועבודת פרך, מינוי מנהיגים:
אהרון ומשה, מכות, והתראות, וגם מכות אלו היו מדורגות, עד לשיא, הריגת כל בכורי
מצריים.
יציאת מצריים היתה רק חלק מיצירתנו לעם. היה צורך
לא רק בחרות גשמית, אלא גם במסגרת רוחנית, שזו, כמובן, מתבטאת בקבלת התורה, שגם זה
היה כתהליך: קודם האיסוף סביב ההר וההכנות הקפדניות של שלושת ימי ההגבלה.
אח"כ היה אש וענן, וראו את הקולות, כאשר קיבלו את עשרת הדיברות. משה עלה להר
פעמיים: היו לוחות ראשונות ושניות. היתה תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
וכל זה גם היה כנדבך נוסף ביצירתנו לעם. נוסף, אבל לא הסוף.
בפרשיות השבוע יש פרקים שעל פני הדברים, מתקבלים
כ"מעניינים" יותר מאחרים. אמנם כל התורה כולה קדושה, וספר תורה חסר אות
אחת פסול, אבל יתכן שסיפורי חומש בראשית נראים מרתקים יותר מתיאורים שונים של
הקרבת קורבנות,ומידות המשכן, בחומש ויקרא. גם בחומש שמות, הנושאים בשלושת
רבעים הראשונים של החומש כמו מתן תורה או העגל הזהב מהווים,
לכאורה,קריאה מגרה יותר מהפרשיות שאנו קוראים השבת, ויקהל-פקודי.
בפרשיות אלו שוב אנחנו פוגשים את תורת השלבים,
שמתגלה כאן אולי בשיא תפארתה.
פרשיות אלו רובן ככולן, עשויות מהוראות ופקודות
מדויקות ומדקדקות ביותר: כיצד מרכיבים את המשכן. ולעומת פרשיות אחרות, עלולות
להיחשב כמשעממות למדי. אלא שהסוף מלמד על
ההתחלה, כאשר משה רבנו מסיים את כל העבודה, בדיוק מופלא, של כל דבר ודבר במקומו,
ע"פ סדר אלוקי, אז, ורק אז, ישראל מגיע לשלב חדש בהיותו עם, וזה גילוי שכינה
בעולם, כפי שכתוב, "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן."
נראה שאפשר לומר בהחלט שכל בריאת העולם, מבראשית
עד עתה, היתה הכנה לרגע זה, שלבים על-גבי שלבים, ע"מ להגיע לאירוע זה.מצב שבו
הקב"ה שוכן בארץ ביחד איתנו.
הרי מעשה בראשית, יצירתנו כעם, ויציאתנו ממצרים
לא היו מעשים לטובתנו בלבד, אלא שבודאי היתה כאן תוכנית אלוקית עם מטרה אלוקית,
והיא, יצירת עם שיגלה את ה' בעולם, ותהליך זה ממשיך ומתחזק. ועוד לא הסתיים, משום
שעדיין לא הגענו עד "המנוחה והנחלה" שזה יכול להיות רק בארץ ישראל,
בירושלים, ובבית המקדש.
כך גם היום, גם כחיילים בצבא, או כאזרחים, כל אחד
בעיסוקו. לפעמים חיינו או תפקידנו אולי נראים ללא תועלת, ומינורים למדי. אבל כאשר
כל אחד ממלא את משימותיו בנאמנות ובדבקות, בסופו של דבר, כל מציאותנו מתגבשת
כיחידה אחת, ומתוך אחדות זאת, ומתוך כזו שלימות, התוצאות הן מוצלחות ביותר. כך
בפרט וכך בכלל. כאשר אנחנו פעולים כעם ,
אנחנו, עם ישראל מקרינים אור גדול, לעצמנו ולכל העולם כולו. אור ענק זה מוכיח שלא
היה שום עיסוק או תפקיד מיותר, אלא שהכל היה נצרך כדי להגיע אל הפסגה, לגילוי אור
ה' בעולם.
חייל יקר!
שבת שלום ומבורך
תושבי הישוב היהודי בחברון
