בס"ד
פרשת
פקודי
פרשתנו השבוע נפתחת בלשון
כפולה ככתוב "אלה פקודי המשכן משכן העדות". על כפילות זו דרשו חכמנו
ז"ל בזו הלשון: "מהו 'משכן משכן' שתי פעמים? ... שנתמשכן (נחרב) המקדש
שתי פעמים על ידיהם (של ישראל) ומהו 'עדות'? ... עדות הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל"
(שמות רבה פרשה נ"א / אות ג' – ד').
בדברים אלה הביעו חז"ל
את אמונתם הצרופה שחורבן (שריפת) בית מקדשנו אינה בגדר של שריפת כליה אלא בגדר של
משכון (העברת חפץ של הלווה זמנית לידי המלווה). ומה בין כליה למשכון? אם אחד מכלה
איזה חפץ, הוא אבוד ממנו ומכל אדם לעולם ולא תועיל בזה שום חרטה. אבל, אם החפץ
נמסר כמשכון – הרי ביד הלווה לפדותו כאשר ישיב את חובו למלווה, והחפץ יוחזר לו
כמקודם.
לעם ישראל מחוייבות מתמדת
לבורא עולם על חסדיו המרובים המגיעים אלינו, על ידי קיום תורתו ומצוותיו. כאשר
מזניחים מחוייבות זו אנו נשארים חייבים לו (ית"ש) כמו לווה למלווה; ובעיני
בשר ודם מצב זה מצטייר כאילו נשרפים עציו ואבניו של המקדש והוא מתכלה. אולם דרשת
חז"ל הנ"ל נועדה לתת לנו להבין שאין כאן כליה כלל, כי במציאות נשמת
המקדש עולה לשמים ומתמשכנת אצל הקב"ה עד שחוזרים בתשובה; ואז חוזר אלינו
המקדש כבימי קדם.
על פי ראיה זאת בית שני שמש
עדות שיש סליחה לישראל על עוונות בית ראשון; וכן בעתיד, בית שלישי יעיד שיש סליחה
לכל עוונות ישראל מימי בית שני ועד אותו היום.
אמונה זאת מביע עם ישראל שלוש
פעמים ביום מאז החורבן באמירת לשון התפילה "ולירושלים עירך ברחמים תשוב,
ותשכון בתוכה כאשר דברת..." ; והיא זאת שהצמיחה תנועת התחיה הציונית לפני
כמאתיים שנה והיא מוסיפה להפיח חיות ונשמה במדינת ישראל גם היום בין שאנו מודעים
לכך ובין שאין אנו מודעים לכך.
גם חיילי צה"ל וכל כחות
הבטחון שותפים מלאים בהחזרת השכינה לציון ונאחל לעצמנו שנזכה במהרה ובימנו לבנין
המחודש של הבית השלישי.
חייל יקר, שבת שלום!
תושבי
הישוב היהודי בחברון
