בס"ד
פרשת
וארא
שבע מתוך עשר המכות שלקו בהם המצריים נרשמו
בפרשתנו השבוע. אחרי המכה הרביעית "ערוב", מסופר שקרא פרעה אל משה
ואהרון וגילה נכונות לאפשר לבני ישראל, עבדיו, לזבוח לה' בארץ מצרים בלי צורך
שליחותם למדבר למטרה הזאת המבוקשת על ידם. (יצויין שעד כה, וכן בהמשך, המשא ומתן
הסתובב רק על הבקשה להשתחרר ל- 3 ימים
בלבד על מנת לעבוד את ה' במדבר).
תגובת משה לויתור המוצע על ידי פרעה היתה (שמות
ח' / כ"ב) "לא נכון לעשות כן, כי תועבת מצרים נזבח לה' אלקינו, הן נזבח
תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?!" כלומר, טען משה שהעבודה אשר נתבקש לעשות
היא לשחוט ולאכול את השה המקודש
בארץ מצרים; ומעשה כזה ייחשב כתועבה וכתגובה לעשייתו לעיני המצריים עלולים הם
לסקול אותנו.
שואל על הטעון הזה הרב יעקב משה חרל"פ
זצ"ל (בספרו "נמוקי המקראות" ע'מ קל"ה) "הרי בכח המלך
להפקיד שומרים שלא יסקלום?!" בתשובתו שם הרב חרל"פ בפיו של משה את
הדברים האלה: "לא שאנו חוששים שיסקלונו אלא אין אנו רוצים לגרום להם צער כזה שיגיע הדבר לנפשם
ויאמרו (ירצו) לרגום אותנו".
אם דברי הרב הנ"ל נכונים, יוצא שרצה משה
רבנו לחנכנו שאין עושים אפילו המצוה
היותר גדולה באופן הגורם לאחרים צער. ואם תשאל מאיפה הבין הרב חרל"פ
שתפישת משה היתה כזאת – נוכל להציע שמצא זאת אצל חז"ל בפירושם לויכוח שניהל
משה עם הקב"ה על עצם השליחות להוציא את ישראל ממצרים, עליו קראנו בתורה לפני
שבוע. שם כתוב שביום השביעי לסרבנותו אמר משה לה' "שלח נא ביד תשלח"
(שמות ד' / י"ג) ופירשו חז"ל את התבטאותו זאת כך (מובא ברש"י) :
"שלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח – והוא אהרון". ועוד בנדון הוסיפו
חז"ל (בשמות רבה פרשת ג' / סימן י"ז)
"סבור אתה שהיה מעכב משה לילך? אינו כן, אלא כמכבד לאהרון; שהיה משה
אומר : עד שלא עמדתי, היה אהרון אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה... עכשיו אכנס
בתחומו של אחי והיה מצר; בשביל כך לא היה מבקש לילך".
עכשיו נשאל כיצד ניתן למצוא שגישתו זו של משה
בנדון לפי דברי חז"ל היא גם גישתו של הקב"ה? יתכן שניתן למצוא זאת בפרשת
לקיחת יעקב את ברכת עשיו ברמאות – דבר שציער את אחיו מאוד ככתוב "ויצעק צעקה
גדולה ומרה עד מאוד" (בראשית כ"ז / ל"ד). הרי המעשה הזאת נעשה
במצות אמו וגם אביו יצחק בעצמו אישר לבסוף את תוקף החיוב של המעשה באמרו "גם
ברוך יהיה" (שם פסוק ל"ג). ובכל זאת כך מובא במדרש בראשית רבה (פרשה
ס"ג סימן ד'): "אמר רבי חנינא: כל מי שאומר שהקב"ה ותרן הוא –
יותרו בני מעיו (כלומר ראוי שילקה במחלת מעיים) אלא מאריך אפו וגובה שלו (לאחר
זמן). הנה – זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו... והיכן נפרע לו (איפה נענש על כך) בשושן
הבירה שנאמר"... ויזעק (מרדכי) זעקה גדולה ומרה "(אסתר ד' / א')". כלומר,
אחרי דורות רבים סבלו בניו של יעקב מגזרת המן מפני שלא ויתר הקב"ה ליעקב על
כך שציער את אחיו בפעולה החיונית ביותר למען בנין עם ישראל לעתיד.
הלקח החשוב מכל הנ"ל הוא שגם פעילות
חיוביות מאוד מאבדות את ערכן בעיני הקב"ה אם הן נעשות באופן הגורם צער
לאחרים,כאשר ישנה ברירה/דרך אחרת לפתור את הענין
חייל יקר, שבת שלום!
תושבי הישוב היהודי בחברון
