בס"ד
פרשת
בא
כל עניין יציאת מצריים, כפי שמובא
בפרשיות הראשונות בחומש שמות מעלה שאלה גדולה: מדוע אירוע זה כל כך חשוב לנו עד
היום הזה. בהרבה מקומות בתפילה ובמצוות נמצא הביטוי 'זכר ליציאת מצריים.' כיצד
אירוע שהתרחש לפני כ-3,500 שנה עוד משפיע אלינו היום?
משפחת יעקב אבינו הגיעה למצרים כבני
מלכים. שליט מצרים היה אחד מהמשפחה. הם ישבו באיזור הכי טוב במצרים. לא היה חסר
להם כלום. כאשר אחרים היו צריכים לוותר על כל רכושם ע"מ לאכול. הם קיבלו את
הכל בחינם, אין כסף.
ואז, הם מצאו את עצמם לא בני מלכים,
אלא ההפך, עבדים מהסוג הגרוע ביותר. כתוב שהם לא רק היו עבדים, אלא משועבדים.
כלומר, כל מהותם היתה משועבדת למצרים ולתרבות המצרית. לא היה להם כח אפילו לחשוב
מחשבות עצמאיות. הם נתפסו ברשת שסחבה אותם לעומק השיפלות האנושית. כתוב שהם הגיעו
למ"'ט שערי טומאה, כאשר ע"פ המדד בדרגות טומאה, הם הגיעו לאחד לפני
הסוף.
כל מי שפעם עבר איזשהו משבר בחיים יודע
שאדם יכול להגיע למצב כזה שהוא מרגיש שאין איך לצאת ממנו – שזה כבר הסוף, הכל
אבוד. זה היה מצבם של בני ישראל במצרים.
ולא רק זה, אלא שכאשר הופיע המציל הגדול, המושיע, משה רבינו, והבטיח ניסים
ונפלאות, המצב עוד התדרדר,שכן פרעה סבר שאם יש להם עוד זמן לחשוב על חופש ויציאה
ממצרים, סימן שאין הם עובדים מספיק קשה,והוסיף להם עוד עבודה.האם יכול להיות ייאוש גדול מזה?
אנחנו, שכבר עברנו על סיפורי יציאת
מצרים פעמים רבות, כבר יודעים את הסוף. אבל לרגע נשים את עצמנו במקומם, כאשר הסוף
עדיין לא ידוע – קשה מאד לתאר את תחושת התסכול וחוסר התקווה.
אבל בן רגע, המצב התהפך: עם ישראל יצא
ממצרים ביד רמה כאשר המצריים תובעים בים סוף. העבדים הפכו לעם חופשי והאדונים
לפגרים רבים. כך היה תחילת יצירת ישראל כעם, שורשי העם היהודי.
מעשה אבות, סימן לבנים. כמו אז, גם
היום. לפני 60 שנה. מה היה אומר יהודי הנמצא מאחרי גדר תיל, ורואה עשן שחור סמיך
עולה מן התנורים באושויץ, לו מישהו היה אומר לו: "בעוד 4 שנים תקום מדינה
יהודית שתלחם נגד כל צבאי ערב, ותנצח אותם, והעם היושב בגלות תחזור לציון כעם
חופשי בארצו." מן הסתם הוא היה מגיב בבוז, ללא שום סיבה להאמין שכך יהיה.
אבל כך היה.
גם כיום, כאשר לפעמים נראה שאין תקוה,
שכולם נגדינו, שבדרך הטבע הכל נראה אבוד, והייאוש מקיף אותנו, אנחנו בכל זאת לא
מאבדים תקוה, לא נועלים את הבית ובורחים. למרות מצבים קשים, אפילו קשים מאד, אנחנו
מאמינים בני מאמינים, משום שאנחנו עדיין יונקים מאותם השורשים שנטעו בימי משה
ויציאת ישראל ממצרים.
ומניין היתה למשה רבינו את האמונה
הגדולה בעם ישראל במשך 40 שנה במדבר, למרות כל מה שעבר אליהם? משה ינק מהשורש
שלפניו, מאבותינו אברהם, יצחק ויעקב, שהשרישו עוד בתחילת הדרך את אמונתם בצדקת
הדרך שבו הוביל אותם הקב"ה. כמובן, שורשים אלו צמחו מכאן, מחברון.
לכן, סיפורי האבות, וסיפורי יצאת ישראל
ממצרים אינם רק סיפורים, אלא שיעורי חיים שנותנים לנו את הכלים להמשיך ולהתמודד
ובסופו של דבר להצליח, עד היום הזה.
חיילים
יקרים
שבת
שלום וברוך שובכם לעיר האבות
שתמשיכו
להכרית ולאבד את האויב הקם עלינו לאבדינו
תושבי
הישוב היהודי חברון
