בס"ד
פרשת
בשלח
פרשתנו השבוע פותחת במה שנראה כסתירה מוזרה
מאוד. מצד אחד הכתוב מספר שלא הוביל אלקים את בני ישראל הגאולים, זה עתה, לארץ
יעודם בדרך הקצרה – דרך ארץ פלישתים, מתוך חשש שיצאו אליהם בני פלשת המקומיים
למלחמה; ובמקום להלחם יברחו המותקפים בחזרה למצרים.
מצד שני כעבור מספר פסוקים מסופר שכאשר כבר
הגיעו בני ישראל לקצה המדבר ביוצאם ממצרים לחרותם, צוה ה' את משה להשיב את העם
חזרה למצרים על מנת לעורר את המצריים לצאת אליהם למלחמה במגמה להחזירם לשעבודם.
מהתארים האלה מתבקשת השאלה – מלחמה כלפי בני
ישראל בשלב זה של תולדותם רצויה בעיני אלקים, או בלתי רצויה? ואם רצויה, מדוע החשש
שילחמו בהם הפלישתים? ואם איננה רצויה, מדוע מעמידם בסכנה למלחמה עם המצריים?! ואם
תרצה לתרץ שתכנן הקב"ה שהוא (ית"ש) ילחם במצריים בניסים גלויים ויביס
אותם; באותה מידה יכול היה לנצח את הפלישתים ולמנוע את בריחת עמו?!
יתכן שהפתרון לתמיהתנו הוא בעריכת השוואה בין
המעמד הבין-לאומי של הפלישתים בזמן ההוא לזה של המצריים. מצרים באותה שעה היתה
מוכרת כמעצמת-על עולמית, בעלת השפעה עצומה. לא פלא שמלך מצרים העז להאליל את עצמו
ולהכריז: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל; לא ידעתי את ה' וגם לא
אשלח" (שמות ה' / ב').
מגמת האלקים בהוצאת בני ישראל מ"בית
עבדים" (שמות י"ג / ג', י"ד; כ' / ב') ולהביאם ל"מקום אשר
יבחר ה'... לשום את שמו שם" (דברים י"ב/ה') לא היתה רק לטובת "בנו
בכורו" (שמות ד' / כ"ב) אלא להגשים בגין הפעולה הזאת את התקווה
"להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות ש-ד-י"
(קטע מתוך תפילה "עלינו לשבח"). הרי בהשקפת היהדות, גאולת ישראל היא
המפתח לגאולה כלל האנושות.
אילו היה פרעה מכריז עם השחרור של בני ישראל
בעקבות מכת הבכורות "ה' ימלוך לעולם ועד" היה, בגין השפעתו המרובה, מקרב
בכך את כל העולם המתורבת להכרה בבורא עולם. אבל הצהרה כזאת לא נשמעה מפיו והאנושות
נשארה בבערותה הרוחנית.
על כן גזרה חכמתו (ית"ש) של הקב"ה
להביא את המעצמה המצרית האדירה עם מכונת המלחמה המשומנת שלה לידי כריסה מוחלטת; ובכך
להעצים את התגלותו (שכבר החלה במצרים באמצעות 10 המכות) לעיני ישראל וכל הסביבה.
לעומת זאת כנראה מפלת ממלכת פלשת, באותה שעה,
לא היתה עושה אותו הד בעמים; ולכן נמנע הקב"ה מלשדוד מערכות הטבע כדי להפילה;
וממילא מנע אז מלחמה מישראל עם הפלשתים. אמנם, חיילי מצרים, רוכבי סוס ורכב, בהחלט
הושפעו לפני טביעתם בים להכיר את מציאות ה' שהרי קראו "אנוסה מפני בני ישראל כי
ה' נלחם להם במצרים" (שמות י"ד / כ"ה) וגם הושפעו עמי הסביבה
ככתוב בשירת הים: (שם ט"ו/י"ד-ט"ז) "שמעו עמים ירגזון; חיל אחז יושבי
פלשת; אז נבהלו אלופי אדום; אילי מואב יאחזמו רעד; נמגו כל יושבי כנען; תפול עליהם
אימתה ופחד; בגדול זרועך ידמו כאבן..."
כל זה, ואחרי הכל, רק ממשה ובני ישראל יצאה
ההכרזה המתבקשת "ה' ימלוך לעולם ועד". ולמה זה? כנראה העמלקי שיצא
למלחמה נגד ישראל בסוף פרשתנו נושא באחריות לכך; ועל כן מסתיימת פרשתנו בחמשת
המלים... מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות י"ז /
ט"ז)
לך חייל
יקר, שבת שלום!
מתושבי
הישוב היהודי בחברון
