בס"ד
פרשת
בשלח
'בין אילני סרק לאילני מאכל'
בין הריקנים לאנשי
המעשה
במדרש בראשית רבה מתוארת שיחה
בין מראיין אלמוני לבין...עצי פרי וסרק.
"אומרים לאילני מאכל: למה אין קולכן
הולך? אמרו להם, אין אנו צריכים, פירותינו מעידים עלינו.אומרים לאילני סרק:
למה קולכם הולך? אמרו להם: הלוואי נשמיע קולנו וניראה. אמר רב הונא: לא
משום הטעם הזה אלא, אילני מאכל על
ידי שהם כבדים בפירותיהם, לפיכך אין קולם הולך, אבל אילני סרק, על ידי שהם קלים בפירותיהם- קולם הולך". בראשית רבה.
אכן ההולך ביער סרק שומע בשעת
רוח שומע רחש בחש של ממש מבין צמרות העצים, ואילו ההולך במטע ובכרם אינו שומע את
אותו צליל מיוחד ורומנטי. אולם מחלוקת חכמים נהדרת זו אינה עוסקת רק בסוגיה
הבוטאנית על מאפייני עצי הפרי מול עצי הסרק. דנה היא בשאלה מדוע בחברת האדם, קולם
של הריקנים והעקרים עולה רוגש ורוחש, ואילו קול אנשי המעשה כמעט אינו בנשמע.
לדעה הראשונה פירות עמלם של
אנשי המעשה מדברים בעד עצמם (פירותינו מעידים עלינו), והם שמחים במעשיהם ורווי נחת
ואין להם כל צורך לדחוק עצמם ולהתבלט, ואילו חדלי המעש רוצים גם הם להראות ולהתקים
בחברה ולכן רעשם גובר והולך וזהו עיקר תקוותם ועשייתם.
רב הונא מגלה לנו כי זהו הצד
החיצוני בלבד של תחושת 'עצי הפרי'. בתוכם אינם כה שלווים ושמחים, אלא לחוצים
ודחוקים וכבדים בגלל הצורך לטפח ללא הפסקה את פירותיהם. לעומתם, עצי הסרק הפנויים
מכל מחויבות ושעמלם לעצמם, פנויים לשלום הרשעים- משתאות וחינגאות הוללות ורעש.
ישנה קנאה סמויה בחדוות הבטלנים ובצהלת העצלנים, בה בעת שאנשי העמל כורעים תחת
הנטל והמחויבות. כבר תהו קדמונים: מדוע דרך רשעים צלחה?
עתידים 'עצי הפרי' להנות
מפירות עמלם, אולם בנקודת הזמן הנוכחית, הם נדרשים למאמצים עליונים לטיפוח הפירות,
ללילות ללא שינה, לאחריות ולהתמדה, לבנין עצמי וחברתי בלתי פוסק ובו עליות וירידות
קיץ וחורף. מהמקום הזה, ישנה נקודה של קנאה ותמיהה: מדוע?
המסר הפנימי יותר הוא שאין
עתיד בחינגאות וצהלת ריקנים והרי הוא מוביל את האדם מטה מטה עד שיתפקח. העצים
מסמלים את הכרח לעמול בחיים, ואת הוקרתו אצל חכמינו זכרונם לברכה. אין תחליף לעמל
ולהתמדה, ואף עתיד עמלו של אדם לשמחו.
לך חייל
יקר, שבת שלום!
תושבי
הישוב היהודי בחברון
