פרשת יתרו

אנחנו השבת קוראים בתורה את פרשת יתרו –פרשה חשובה, בה אנו קוראים את עשרת הדברות שקיבלנו במעמד הר סיני לאחר שיצאנו מגלות מצריים הקשה.

הדברה החמישית בעשרת הדברות היא מצוות כיבוד אב ואם, וזו לשון התורה: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך". התורה מצווה אותנו על כיבוד אב ואם עם מתן שכר- אריכות ימים על האדמה. ומסבירים המפרשים שהכוונה אריכות ימים על אדמת ארץ ישראל.  וכאן נשאלת השאלה מה הקשר בין כיבוד הורים שזוהי מצווה כללית שצריכים לנהוג בה בכל מקום בעולם ולא רק בארץ ישראל ,לשכר לאריכות ימים דווקא בארץ ישראל?

התשובה המתבקשת היא: שכיבוד הורים של עם ישראל מתחיל בכיבוד ההורים הגדולים שלנו הקבורים כאן במערת המכפלה שבחברון. כיבוד ההורים שלנו הוא קודם כל לכבד את אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב רחל ולאה שלהם הבטיח הקב"ה את הזכות שלנו על ארץ ישראל.

כשאנחנו מכבדים אותם, אנחנו מתחברים אליהם ומקבלים מהם את הזכות שנו לרשת את הארץ שלנו, לגור בה ולהקים את מדינתנו מדינת ישראל.

אם חלילה לא נכבד את האבות שלנו אנחנו מתנתקים מזכות האבות שלנו על ארץ ישראל.

ולכן השכר הגדול שהתורה מבטיחה על מצוות כיבוד ההורים: אריכות ימים על אדמת ארץ ישראל.

אשריכם חיילים צדיקים שיש לכם את הזכות לשמור ולכבד את עיר האבות, אתם מקיימים בכל רגע ורגע את כיבוד האבות והאמהות במערת המכפלה, ובזכותכם נזכה להמשיך באריכות ימים לשבת,לבנות ולחזק את ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה.

פרשת יתרו

בס"ד

פרשת יתרו

במרכז פרשתנו שנקרא השבת בתורה נמצא "מעמד הר סיני". עוד לפני תאורו מסופר שלמחרת בואם של בני ישראל להר סיני עלה משה בהר וזכה להתגלות אלוקית בדבור מיוחד וכך שמע:

"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי: ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ.ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש...:" (שמות י"ט פסוקים ד' – ו'),

 לכאורה הדברים נאמרו בעברית פשוטה ומובנים הם לנו אבל פסקה אחת העסיקה את המפרשים והיא "כי לי כל הארץ". אם המילה "כי" באה לנמק את הדברים שנאמרו לפניה בנבואה הזאת, קשה להבין מדוע בחירת ישראל כעם סגולה תנומק בהגד שכל הארץ שייכת לה'.

על כן יש שפירשו את המילה "כי" בהקשרה כאן כאומרו ית"ש: "אף על פי" כלומר; כאילו אמר ה' – בחרתי בישראל כעם סגולה שלי למרות שבעצם כל האומות שלי הן.

הפירוש ההוא אינו נראה חלק ולכן יש שפירשו את הפסקה כאומרו ית"ש: הואיל וכל האומות שלי הן, יש לי את הרשות ואת האפשרות לבחור את מי שאני רוצה להיות העם המיוחד שלי, ואני בוחר בכם.

הפירושים הנ"ל נובעים מתוך ההבנה שהמילה "סגולה" מובנה – נבחר או מיוחד בסגולות חיוביות; אבל נראה שהדבור האלקי יובן יותר אם נפרש "סגולה" כמכשיר או אמצעי יעיל. הרי אדם הפותח עסק  עשוי ללכת אל חכם "מקובל" ולבקש ממנו "סגולה לפרנסה טובה"; או הכורעת ללדת עשויה לבקש ממנו "סגולה ללידה קלה". בהקשרים אלה מובנה של המילה "סגולה" היא אמצעי יעיל כמו קמע.

לפי ההבנה הזאת נוכל לפרש מה שנאמר למשה בעלייתו הראשונה בהר סיני כך: אמר לו ה': "את כל מה שהתחייבתי לעשות בהצלתכם ובהוצאתכם ממצרים קיימתי, ועתה אם תהיו נאמנים לברית שאני כורת עמכם פה בהר סיני (ראה סוף פרשת משפטים – שמות כ"ד) תוכלו לשמשני כאמצעי יעיל (גשר) לקרב את כל האנושות אלי כי כל בני אנוש יקרים לי ואני חפץ בקיומם ובקרבתם. וכמו שכהני ישראל בעבודתם שבקודש משרתים אותי כגשר ביני ובין בני ישראל להעביר את ברכתי עליהם כך תהיו אתם כולכם אומה המעבירים בנאמנותכם את ברכתי על כל האומות."

בלשון אחרת, אותו היעוד שהועיד ה' לאברהם אבינו "ונברכו בך כל משפחות האדמה", כעת בהר סיני עובר לזרעו המגובש כאומה אשר צריך לשמש אור לגויים. ביחס להטל הזה ענו "כל העם יחדיו – כל אשר דבר ה' נעשה". היעוד הזה הוא התוכן הפנימי של הלאומיות שלנו, והוא אשר מחייב ומצדיק את מאבקנו על ארץ ישראל; כי רק על ידי התישבותנו בארץ הזאת ונאמנותנו לתורת ה' תתאפשר הגשמת יעודנו.

לך חייל יקר! שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת יתרו

בס"ד

פרשת יתרו

השבת עם ישראל זכו לקבל את עשרת הדברות – הדיברה הראשונה היא: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

ולכאורה במעמד כה נשגב היה מקום לפתוח בדבר הרבה יותר מרשים כגון אנכי ה' אשר בראתי יש מאין אני השליט הבלתי מעורער וכו' מדוע פתח הקב"ה את עשרת הדיברות דווקא ב"אשר הוצאתיך מארץ מצרים?

מובא בספר נתיבות שלום (האדמו"ר מסלונים)

שהקב"ה רצה ללמד אותנו שהקשר שלנו איתו הוא מיוחד במינו.

כשה' בחר בנו מכל העמים זה לא היה במצב שהיינו רופאים גדולים ות"ח. לא היתה לנו כלכלה משגשגת ועוצמה צבאית.היינו במצב של עבדים-ישות אשר תלויה לחלוטין באדוניה,כמעט ללא שום הגדרה עצמית.מצבנו הרוחני היה גם בכי רע היינו שקועים במ"ט  שערי טומאה.אדם מן הרחוב לא היה מבדיל בין מצרי לבין יהודי.

ובכל זאת ה' אמר לנו "בני בכורי ישראל. האהבה שלי אליכם היא מיוחדת שלא קשורה במעשים, אלא אהבה שהיא בעצם לא במקרה.

זוהי הסיבה שה' הציג עצמו בפתיחה לעשרת הדיברות שהוציא אותנו ממצרים ולא משהוא אחר להראות שאני אשאר אלוקיך בכל המצבים ובכל התנאים.

"בנים אחד לה' אלוקיכם אף על פי שחטא ישראל הוא.

שנזכה לגאולה העתידה "שבשפלנו זכר לנו" אפילו במצב השפלות והירידה שעובר עלינו, נזכה ל"ויפרקינו מצרינו" ולגאולה שלימה.

 

לך חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת יתרו

בס"ד

פרשת יתרו

השם של פרשתנו השבוע נקבע על שם אדם שנערך מאוד בתורה והוא חותנו של משה-יתרו. מסופר בתחילת הפרשה על בואו אל מחנה ישראל במדבר בליווי אשתו של משה ושני בניהם. לאחר תאורי טכס המפגש מספר הכתוב שתמה היה האיש הזה על התנהלותו היום יומית של משה. הוא ראה כיצד יושב משה במשך שעות רבות מבוקר עד ערב, כאשר עומדים לפניו תורים ארוכים של מבקשי פניו. כתשובה לשאלתו "מה הדבר הזה...?" השיב לו חתנו (לפי פרשנותו של דון יצחק אברבנאל) שהוא נושא בכל תפקידי הנהגת עם ישראל; הוא גם נביא ד' וכל הטרוד ביחס לעתידו בא אליו "לדרוש אלקים" בתקווה שיתגלה בנבואה מה צפוי לו; וכן בתור מלך באים אליו בכל עניין מנהלי, ובתור שופט באים אליו להכריע במריבותיהם, ובתור רבם של ישראל באים אליו להורותם את תורת ד'.

תשובת משה הובן היטב ותגובת יתרו לא אחרה לבוא. הכל טוב ויפה, אמר, אבל האם אינך חושש שתתמוטט("נבול תבול") מהמשא הכבד המונח עליך; ועל המשבר הנוראי שההתמוטטות הזאת תביא לעם?

בעקבות דו שיח זה יעץ יתרו בהגיון לחתנו לארגן לכל הפחות מערכת שיפוטית שבה תהיה חלוקת עבודה ע"י יסוד בתי דין רבים מדורגים,ורק במידת הצורך יגיעו אליו בעלי דין בהיותו הסמכות המשפטית העליונה. מעיד הכתוב "וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר".

השאלה המתבקשת מכל האמור לעיל היא- האם משה צריך את יתרו לעצה כל כך פשוטה והגיונית? נדמה שתשובה לשאלה הזאת טמונה בדברי יתרו עצמו כאשר אמר:"אם את הדבר הזה תעשה וצווך אלוקים יכלת עמוד וגם העם הזה על מקומו יבוא בשלום". כלומר, כנראה הבין יתרו מעצמו שהאיש הזה המוכר לו היטב מלפנים כ"עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה " (כעדות הקב"ה בכבודו ובעצמו- ראה במדבר יב\ג') בודאי אינו נוהג בשררה זאת המופרזת משום רדיפת כבוד או עושר:אלא רק משום שכך צוהו הבורא (ית"ש) וממילא הצעתו של החותן הייתה להועץ עם ד'(כדעת רש"י) ואולי יסכים לכך להוריד חלק מעול ההנהגה. לטובתו ולטובת העם.ושוב ניתן לשאול- למה היה צריך משה את הדחיפה של יתרו להוועץ בקונו (ית"ש) על העניין הנדון? כדי להשיב על זה נעזר בעדות נוספת שהעיד בורא עולם ביחס לאיש משה בזו הלשון:..."עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"(במדבר שם פסוק ח'). כלומר כלפי בורא עולם למשה הייתה מנטליות של עבד נאמן עד כדי כך שלא עלה בדעתו שיש להועץ עם אדונו להקל על שעבודו.

אם להפיק לקחים לימודיים מהדיון שלנו כאן נדמה שמתחזק בו את העקרון האמוני של "תורה מן השמיים". כלומר, בולט מתוך דברינו אדוקתו של משה לצו האלוקי- ומתוך כך קשה להאמין שהוא יעשה או יאמר לבני ישראל  לעשות מה שהוא לא נאמר לו מ"פי הגבורה".

ועוד נציין שבדברי יתרו פעמיים מוזכר החשש לפגיעה בעם ישראל מפאת התנהלותו של משה. כלומר בין השיטין של ציטוטי יתרו עולה העניין של כבוד ישראל העלול להיות מזולזל ומבוזה. אין לשכוח שיתרו מוצג בפרשתנו וכן בפרשת שמות כ"כהן מדין" ולפי חז"ל הוא בחיפושיו אחר האמת עבר דרך ארוכה עד שהכיר באלוקים- אמת. ובהכרה הזאת היה יכול להישאר במקומו ולעבוד את ד' כנדרש מבן נוח צדיק אלא בואו אל מחנה ישראל והצטרפותו לעם ישראל כגר צדק (לפי דעה אחת בחז"ל) נבעו מהכרתו את  כבוד ישראל ברמה כזאת שכל פגיעה בכבוד ישראל היה מכאיב לו.

ניתן לחשוב שהאיש יתרו נערך כל כך בתורתנו כי הוא הגיע לתפישה המוצגת בדברי הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל בזו הלשון: "האומר שיש לו הכרה בד' מבלי התקשרות עם ישראל ... הרי זו דרך עבודה זרה, ואף תשבוחות והתהלות כלפי מעלה אינן אלא חירוף וגידוף(מי מרום – נימוקי המקראות ע"מ ק"ב)

חייל יקר, שבת שלום!

תושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת יתרו

בס"ד

פרשת יתרו

השבוע חגגנו את חג ט"ו בשבט 15 ימים בחודש שבט.

מהו חג זה? ודאי תאמרו אוכלים בו פירות א"י, פרות יבשים, בקיצור סעודה חגיגה וטעימה. אולם לחג זה שם נוסף: "ראש השנה לאילנות".

וכאן נשאלת השאלה למה צריך?

ראש השנה למנין השנים מובן, אבל לאילנות?

אדם מישראל שנטע עץ, אסור לו לאכול מפרותיו במשך שלוש שנים, פרותיו נקראים ערלה.

בשנה הרביעית הפירות נקראים נטע רבעי ומותרים באכילה בקדושה בירושלים. מהשנה החמישית מותרים לכל ענין.הספירה של שנות העץ הם בקשר ישיר לראש השנה לאילנות. ז"א, עץ שניטע לפני טו בשבט מסיים שנה ראשונה ביום טו (למרות שמבחינת מספר הימים עברו רק יומיים או שלושה)

"כי האדם עץ השדה"

במקומות רבים הכתובים משווים בין האדם לעץ. לעץ שורשים עמוקים ורחבים באדמה על ידם הוא נטע ומהם יונק להצמיח את העץ כולו. עץ ללא שורשים לא ישרוד את הרוחות והסערות ועשוי לעוף עם הרוח.

מדרש רבה שיר השירים פרשה ו' פסקה כ"ו:

ראש השנה לאילנו שנקבע בט"ו בשבט, מסמל את גאולת ישראל. "כימי העץ ימי עמי" . נמשלו ישראל לעץ העומד ערום וקפוא בחורף. הסופות מטלטלות אותו ומאיימות לעקרו.

לכאורה, מצבו ללא תקווה, אולם גם בשנה זו, בעצם ימי החורף, יונק האילן חיות מחודשת ממעמקי האדמה, כך ישראל, נתונים לביזה ולמשיסה כל הימים, ודווקא במעבה האפילה נרקם כבר אורו של משיח.

למראית עין בלבד שולט הייאוש, אולם השרף כבר עולה באילנות ומבשר על צמיחה מחודשת.

אספר לכם סיפור שורשים:

בילדותי גדלתי בארץ אויב, והחיים שם היו קשים ביותר, ליהודים אסור היה לעזוב מדינה זו וההשגחה היתה קפדנית מאוד שאיש לא יברח.

על היהודים הוטל עוצר מהשעה שש בערב ועד השעה שש בבוקר, וכל הגברים והבחורים נתבקשו להתייצב בבית הכנסת בשעות אלו למפקד. ואוי לו למי שנעצר. אך בבית היו לנו חיים אחרים, מאז שעמדתי על דעתי בגיל שנתיים-שלוש, הורי למדו אותנו שאנחנו יהודים ונאלצים להיות כאן בעל כורחנו, אבל שם במקום לא רחוק מאוד יש לנו ארץ שמחכה לנו ושמה ארץ ישראל וגרים שם הרבה יהודים ויש בה עיר קדושה: "ירושלים" ובה היה בית מקדש ובע"ה גם אנו נגיע לשם. סיפרו לנו סיפורים על הארץ, על מקומות, על אנשים חשובים.

לימדו אותנו לברך ולהתפלל שנזכה להגיע מהר אל ארצינו האהובה ושם, ההורים הבטיחו, יהיה נעלה ביותר, שם נהיה עם שאר אחינו היהודים, שם לא נפחד, לא יענו אותנו שם נהיה חופשיים ושמחים.

ובאמת פיזית חיינו בגלות, אך הנשמה היתה בארץ ישראל. חלמנו וחשבנו כל הזמן על הארץ וכל זאת בזכות השורשים שהורינו החדירו בנו כמעט מרגע לידתנו. וב"ה זכינו לברוח ולהגיע בשלום לארץ ישראל ולירושלים.

ולשאלה היכן נולדת? היה ברור לי שבארץ ישראל גם אם הלידה הפיזית היתה בגלות, אך תמיד הרגשתי שחיי הם בארץ ישראל ולמענה.

עליתי לארץ בגיל שש וחצי, אך הרגשתי שייכת לכאן מאז ומתמיד, וגם כיום הזכות לחיות כאן בארץ ישראל לא מובנת מאליה, ואני מודה לה' על הניסים שעשה לנו עד הגיענו לאדמת הקודש..

שנזכה להעמיק שורשים בארצנו הקדושה אמן.

לך חייל יקר! שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת יתרו

פרשת יתרו

בתחילת פרשתנו השבוע מספר לנו המקרא על "חותן משה"(יתרו) שבא ממדין אל מחנה בני ישראל במדבר סיני אחרי יציאתם ממצרים. עם בואו ספר לו חתנו (משה) על הניסים ונפלאות שזכו להם ו"על כל הטובה אשר עשה ד' לישראל אשר הצילו מיד מצרים" (שמות יח'/ט'). תגובת החותן לא אחרה לבוא "ויאמר יתרו ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה... עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלוהים כי בדבר אשר זדו עליהם" (שם/י-יא)

  לכאורה סיום דברי יתרו קטועים וממילא לא מובנים. אם כוונתו הייתה  שד' פרע למצרים לפי השיטה של מדה כנגד מדה היה צריך לסיים את דבריו במשפט שלם ולומר "כי בדבר אשר זדו עליהם (על בני ישראל) כן אירע להם (למצרים) עצמם" אבל לא כך כתוב. ואנו תמהים ונבוכים להבין את חצי המשפט שיצא מפי חותן משה. נציע כאן פרשנות שאולי תקל עלינו הבנת הדברים.

 בתחילת ספר שמות מסופר על התייעצות פרעה, מלך מצרים, בנציגי עמו (אולי מועצת העם) בשאלה כיצד להתגבר על הגידול והעצמה של בני ישראל –דבר שבעיניו איים על המשך שלטונו. הוצעו כל מיני הצעות כנראה בדוגמת "הפתרון הסופי לבעיית היהודים" המוכרת לנו משואת אירופה. על פי מדרש חז"ל ישב באותה מועצה גם יתרו אשר בעקבות שמיעת התכניות השטניות על השמדת בני ישראל יצא  משם בטריקת דלת כמחאה על האכזריות המתוכננת. יוצא אם כן שלפי דברי המדרש ידע יתרו בדיוק מה תוכנן מראש כלפי בני ישראל, וכאשר נודע לו עכשיו מפי משה כיצד נכשלו התכניות, ועוד נהפכו לרועץ להפיל את האמפריה המצרית האדירה, הוא הביע את התפעלותו בברכה ואמר: ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים" והוסיף לספר למשה שהוא יכול להעריך עוד יותר ממנו את גדלות ד' בכל מה שהתרחש לעיני בני ישראל, כי הוא יודע על התכניות הזדוניות שתוכננו כלפי ישראל ואיך כולן ירדו לטמיון בעקבות פעולות ד'.

 נדמה שהתופעה המתוארת לעיל מלוה את עמנו במשך כל תולדותיו, כי הרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ומודעים אנו שהקב"ה מצילנו מידם אבל הערכת גודל והקף ההצלה יכולים להעריך יותר מתכנני ההשמדה ויועציהם.

 הנה לדוגמא במלחמת המפרץ מלפני 19 שנה ראינו עשרות טילי סקאד עוברים מעל לראשנו ונוחתים בערינו ובע"ה כמעט ללא פגיעה אחת בנפש. שיבחנו את בורא עולם על חסדו וטובו בעשייתו כאלה ניסי הצלה, אבל יתכן מאוד שאילו יכולנו לשוחח עם היועצים הזרים שפעלו אז בשרות העריץ והאכזר שליט עיראק סדאם חוסיין על אותו האירוע, היו אומרים לנו אינכם יכולים להעריך בחצי עד כמה פעל ד' למען ישועתכם בהפרת התכניות הזדוניות שזדו עליכם אויביכם. אם הפרשנות שלנו נכונה אזי מובנים מאוד את דברי יתרו "עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלוהים כי בדבר אשר זדו עליכם".

          חייל יקר ,

          שבת שלום ומבורך

            תושבי היישוב היהודי בחברון

פרשת יתרו

פרשת יתרו

בתחילת פרשתנו השבוע מספר לנו המקרא על "חותן משה"(יתרו) שבא ממדין אל מחנה בני ישראל במדבר סיני אחרי יציאתם ממצרים. עם בואו ספר לו חתנו (משה) על הניסים ונפלאות שזכו להם ו"על כל הטובה אשר עשה ד' לישראל אשר הצילו מיד מצרים" (שמות יח'/ט'). תגובת החותן לא אחרה לבוא "ויאמר יתרו ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה... עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלוהים כי בדבר אשר זדו עליהם" (שם/י-יא)

  לכאורה סיום דברי יתרו קטועים וממילא לא מובנים. אם כוונתו הייתה  שד' פרע למצרים לפי השיטה של מדה כנגד מדה היה צריך לסיים את דבריו במשפט שלם ולומר "כי בדבר אשר זדו עליהם (על בני ישראל) כן אירע להם (למצרים) עצמם" אבל לא כך כתוב. ואנו תמהים ונבוכים להבין את חצי המשפט שיצא מפי חותן משה. נציע כאן פרשנות שאולי תקל עלינו הבנת הדברים.

 בתחילת ספר שמות מסופר על התייעצות פרעה, מלך מצרים, בנציגי עמו (אולי מועצת העם) בשאלה כיצד להתגבר על הגידול והעצמה של בני ישראל –דבר שבעיניו איים על המשך שלטונו. הוצעו כל מיני הצעות כנראה בדוגמת "הפתרון הסופי לבעיית היהודים" המוכרת לנו משואת אירופה. על פי מדרש חז"ל ישב באותה מועצה גם יתרו אשר בעקבות שמיעת התכניות השטניות על השמדת בני ישראל יצא  משם בטריקת דלת כמחאה על האכזריות המתוכננת. יוצא אם כן שלפי דברי המדרש ידע יתרו בדיוק מה תוכנן מראש כלפי בני ישראל, וכאשר נודע לו עכשיו מפי משה כיצד נכשלו התכניות, ועוד נהפכו לרועץ להפיל את האמפריה המצרית האדירה, הוא הביע את התפעלותו בברכה ואמר: ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים" והוסיף לספר למשה שהוא יכול להעריך עוד יותר ממנו את גדלות ד' בכל מה שהתרחש לעיני בני ישראל, כי הוא יודע על התכניות הזדוניות שתוכננו כלפי ישראל ואיך כולן ירדו לטמיון בעקבות פעולות ד'.

 נדמה שהתופעה המתוארת לעיל מלוה את עמנו במשך כל תולדותיו, כי הרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ומודעים אנו שהקב"ה מצילנו מידם אבל הערכת גודל והקף ההצלה יכולים להעריך יותר מתכנני ההשמדה ויועציהם.

 הנה לדוגמא במלחמת המפרץ מלפני 19 שנה ראינו עשרות טילי סקאד עוברים מעל לראשנו ונוחתים בערינו ובע"ה כמעט ללא פגיעה אחת בנפש. שיבחנו את בורא עולם על חסדו וטובו בעשייתו כאלה ניסי הצלה, אבל יתכן מאוד שאילו יכולנו לשוחח עם היועצים הזרים שפעלו אז בשרות העריץ והאכזר שליט עיראק סדאם חוסיין על אותו האירוע, היו אומרים לנו אינכם יכולים להעריך בחצי עד כמה פעל ד' למען ישועתכם בהפרת התכניות הזדוניות שזדו עליכם אויביכם. אם הפרשנות שלנו נכונה אזי מובנים מאוד את דברי יתרו "עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלוהים כי בדבר אשר זדו עליכם".

          חייל יקר ,

          שבת שלום ומבורך

            תושבי היישוב היהודי בחברון

פרשת יתרו

פרשת יתרו

השבוע חגגנו את חג ט"ו בשבט 15 ימים בחודש שבט.

מהו חג זה? ודאי תאמרו אוכלים בו פירות א"י, פרות יבשים, בקיצור סעודה חגיגה וטעימה. אולם לחג זה שם נוסף: "ראש השנה לאילנות".

וכאן נשאלת השאלה למה צריך?

ראש השנה למנין השנים מובן, אבל לאילנות?

אדם מישראל שנטע עץ, אסור לו לאכול מפרותיו במשך שלוש שנים, פרותיו נקראים ערלה.

בשנה הרביעית הפירות נקראים נטע רבעי ומותרים באכילה בקדושה בירושלים. מהשנה החמישית מותרים לכל ענין.הספירה של שנות העץ הם בקשר ישיר לראש השנה לאילנות. ז"א, עץ שניטע לפני טו בשבט מסיים שנה ראשונה ביום טו (למרות שמבחינת מספר הימים עברו רק יומיים או שלושה)

"כי האדם עץ השדה"

במקומות רבים הכתובים משווים בין האדם לעץ. לעץ שורשים עמוקים ורחבים באדמה על ידם הוא נטע ומהם יונק להצמיח את העץ כולו. עץ ללא שורשים לא ישרוד את הרוחות והסערות ועשוי לעוף עם הרוח.

מדרש רבה שיר השירים פרשה ו' פסקה כ"ו:

ראש השנה לאילנו שנקבע בט"ו בשבט, מסמל את גאולת ישראל. "כימי העץ ימי עמי" . נמשלו ישראל לעץ העומד ערום וקפוא בחורף. הסופות מטלטלות אותו ומאיימות לעקרו.

לכאורה, מצבו ללא תקווה, אולם גם בשנה זו, בעצם ימי החורף, יונק האילן חיות מחודשת ממעמקי האדמה, כך ישראל, נתונים לביזה ולמשיסה כל הימים, ודווקא במעבה האפילה נרקם כבר אורו של משיח.

למראית עין בלבד שולט הייאוש, אולם השרף כבר עולה באילנות ומבשר על צמיחה מחודשת.

אספר לכם סיפור שורשים:

בילדותי גדלתי בארץ אויב, והחיים שם היו קשים ביותר, ליהודים אסור היה לעזוב מדינה זו וההשגחה היתה קפדנית מאוד שאיש לא יברח.

על היהודים הוטל עוצר מהשעה שש בערב ועד השעה שש בבוקר, וכל הגברים והבחורים נתבקשו להתייצב בבית הכנסת בשעות אלו למפקד. ואוי לו למי שנעצר. אך בבית היו לנו חיים אחרים, מאז שעמדתי על דעתי בגיל שנתיים-שלוש, הורי למדו אותנו שאנחנו יהודים ונאלצים להיות כאן בעל כורחנו, אבל שם במקום לא רחוק מאוד יש לנו ארץ שמחכה לנו ושמה ארץ ישראל וגרים שם הרבה יהודים ויש בה עיר קדושה: "ירושלים" ובה היה בית מקדש ובע"ה גם אנו נגיע לשם. סיפרו לנו סיפורים על הארץ, על מקומות, על אנשים חשובים.

לימדו אותנו לברך ולהתפלל שנזכה להגיע מהר אל ארצינו האהובה ושם, ההורים הבטיחו, יהיה נעלה ביותר, שם נהיה עם שאר אחינו היהודים, שם לא נפחד, לא יענו אותנו שם נהיה חופשיים ושמחים.

ובאמת פיזית חיינו בגלות, אך הנשמה היתה בארץ ישראל. חלמנו וחשבנו כל הזמן על הארץ וכל זאת בזכות השורשים שהורינו החדירו בנו כמעט מרגע לידתנו. וב"ה זכינו לברוח ולהגיע בשלום לארץ ישראל ולירושלים.

ולשאלה היכן נולדת? היה ברור לי שבארץ ישראל גם אם הלידה הפיזית היתה בגלות, אך תמיד הרגשתי שחיי הם בארץ ישראל ולמענה.

עליתי לארץ בגיל שש וחצי, אך הרגשתי שייכת לכאן מאז ומתמיד, וגם כיום הזכות לחיות כאן בארץ ישראל לא מובנת מאליה, ואני מודה לה' על הניסים שעשה לנו עד הגיענו לאדמת הקודש..

שנזכה להעמיק שורשים בארצנו הקדושה אמן.

לך חייל יקר! שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת בשלח

יש סוגים שונים של ביטוי הודאה: אחת מהם הוא 'שיר.'

מתוך כתבי הרב קוק זצ"ל יש סוגים שונים של שירה. למשל, יש 'שירת נפשו,' שבה נפש האדם מבטא 'סיפוק רוחני' דרך שיר. זה דרגה של שירת היחיד, הפרט.

יש רמה גבוה יותר, של שירת האומה, שבה מתדבקים באהבת האומה, זאת היא כלל ישראל.

עוד למלא מזה יש שירת האדם, שבה מתחברים לחיים, חיי אדם שנברא בצלם אלוקים.

ולבסוף, במדרגה העליונה, יש שירת העולם, שירה שמאחדת 'כל היקום כולו.'

אמר הרב: ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם, וזה לתוך זה נותן לשד וחיים,

קול ששון וקול שמחה, קול צהלה וקול רנה, קול חדוה וקול קדושה. שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה.

השבת מכונת "שבת שירה" ע"ש שירת הים, אחת השירים המפורסמים בעולם, וודאי בעולם היהדות, בעולמה של תורה. עם ישראל עבר זמנים קשים ביותר, מאתים ועשר שנות עבדות שכמעט ומחקו כל זיק של זהות עצמאית, זהות לאומית, זהות דתית-יהודית. ע"פ דברי רבותינו, הגיעו למ"ט שערי טומאה, והשארות במצרים, אפילו עוד רגע אחת, היתה מביאה לאבדון האומה הישראלית לעד.

מה הם מ"ט שערי טומאה? הם המדרגות שהובילו לדיכוי נפש האדם, להמתת הנפש, הרוח, הנשמה, הצדדים הכי רוחניים ופנימיים שבאדם שאולי, בסופו של דבר, מגיעים עד לעצם הצלם אלוקים שבו, עצם חיותו כנברא ע"י הבורא ית'.

ואז, ברגע אחד, הם נעשו לבני חורין. הם עבורו את הים. קריעת ים סוף. במושגים חסידיים, המילה 'ים' מיוחסת ל'גבורות' – לדינים, למציאות קשה. עם ישראל עברו את 'הים,'  המציאות הקשה ביותר הקיים, שבה היתה נסיון לטבוע אותנו, כיחידים וכעם, ולהפוך אותנו לעבדי נצח.

אבל ישראל עבר הים, זאת אומרת קרענו את הים, את מציאות העבדות, ובין רגע, היינו חופשיים.

אם הגעת החופש, החרות, פתאום התמלאו הריאות אויר, אויר לנשימה, אויר לנשמה, חיות מחודשת, לאחר מאות שנות עבדות, שכמעט והביא למוות קליני של גופינו הכללי.

אז, מה היה יכול להיות יותר טבעי, יותר צפוי, מביטוי חד-משמעי למצבם החדש, אלא שירה. תודה לא-ל עליון, שהביא אותנו מעבדות לחירות!

זאת שירת הים, הביטוי האמיתי של נשמת העם, כולם יחד, באותו זמן, באותם המילים, וכדברי הרב קוק, 'ישראל – שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע,' שיר שמקיפה את כל המציאות כולה. כהכרת תודה, מעומק פנימיותינו, שבעצם זאת מהותנו-  ישראל-שיראל.

שבת שלום.  

פרשת בשלח

במרכזה של פרשת השבוע, עומדת "שירת הים": שירת ניצחון נפלאה, שנאמרה ע"י עם ישראל אחרי נס ההצלה וטביעת המצרים בים סוף.

השירה היא שירת ניצחון. היא מבטאת שמחה ללא גבול, הפורצת למראה חיסול האויב האכזרי, שהתכוון להשמיד את עם ישראל. הניצחון מבוטא במלים ברורות ונשגבות:

"מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף. תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ, יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן. יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב. וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ, תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ... אָמַר אוֹיֵב: "אֶרְדֹּף, אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל, תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי, אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי". נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים... נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.... אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן..."

בשירת הים אין כל התלבטות: שמחת הניצחון היא שלמה, והתורה מבטאת אותה בשלמות ובסגנון מופלא. תיאורו של האויב אינו משאיר מקום לספק. חז"ל הבליטו את חשיבות השירה, בכך שקבעו אותה בסידור התפילה של כל יום מימי השנה – גם בימי חול וגם בשבתות וחגים. יתר על כן, לפי ההלכה "יש לומר את שירת הים בכל יום בשמחה, וידמה בדעתו כאילו באותו היום עבר בים, והאומר את שירת הים בשמחה מוחלין לו עוונותיו".

אכן, זו ההרגשה האמיתית והטבעית כלפי האויב שהציק באופן זדוני לעם ישראל וזמם לחסל אותו באכזריות בלתי אנושית.

גם בדורנו, זכה עם ישראל להינצל מאויב אכזרי שהגיע מכיוון מצרים ושאף להשמידו. ב- 28.11.1941, בימי התחלת השואה, נפגשו הצורר היטלר וה"מופתי" אמין אל חוסייני, ממציא ומייסד הישות הפלשטינית, והחליטו לבצע את "הפתרון הסופי" ביהודי ארץ ישראל. הסכנה היתה קרובה עד אימה: צבאות הנאצים הגיעו כבר מצפון אפריקה לעומק מצרים (60 ק"מ ממערב לאלכסנדריה), משם ניתן להגיע לארץ תוך מספר שעות. הנהגת הישוב היהודי בא"י תכננה את תכנית "מצדה על הכרמל"  - ריכוז כל היהודים על הר הכרמל, ומלחמה נואשת עד הסוף. ברוך ה', זממם של הצוררים הופר, כאשר הבריטים בפיקודו של פילדמרשל מונטגומרי הביסו את הצבא הנאצי בקרב אל עלמיין, כשנה לאחר מכן (בנובמבר 1942). אך הערבים לא שכחו את תכניתם, וניסו להוציאה אל הפועל 3 שנים לאחר מכן: במלחמת השחרור (הקוממיות), ב – 1948, פלשו צבאות האויב מכל הכיוונים; הצבא המצרי הגיע עד גשר "עד הלום" בפאתי אשדוד  (35 ק"מ מתל אביב!). זממם של האויבים לא השתנה, ולו ח"ו יכלו היו מבצעים אותו. תודה לא-ל, הודות לגבורת לוחמי ישראל, זכינו, ברוך ה', לניצחון, ועם ישראל ניצל.

גם בשנים שלאחר מכן, נאלצנו שוב ושוב להגן על עצמנו; במבצע סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ובמערכות שאחריהן (שטרם הסתיימו). גם על הניצחונות במלחמות מאז קום המדינה - יש לברך, להלל ולשיר את שירת הניצחון. שירה זו נאמרת ב"הלל" ביום העצמאות, בו אנו מבטאים את התודה על הניצחונות וההצלה המופלאה של דורנו. בעזרת ה', נזכה בקרוב לניצחון מלא על האויב, הן הקרוב והן הרחוק, ונשיר שוב את שירת הניצחון.

פרשת בשלח

בס"ד ‏

פרשת בשלח

'בין אילני סרק לאילני מאכל'

בין הריקנים לאנשי המעשה

במדרש בראשית רבה מתוארת שיחה בין מראיין אלמוני לבין...עצי פרי וסרק.

"אומרים לאילני מאכל: למה אין קולכן הולך? אמרו להם, אין אנו צריכים, פירותינו מעידים עלינו.אומרים לאילני סרק: למה קולכם הולך? אמרו להם: הלוואי נשמיע קולנו וניראה. אמר רב הונא: לא משום הטעם הזה אלא, אילני מאכל על ידי שהם כבדים בפירותיהם, לפיכך אין קולם הולך, אבל אילני סרק, על ידי שהם קלים בפירותיהם- קולם הולך". בראשית רבה.

אכן ההולך ביער סרק שומע בשעת רוח שומע רחש בחש של ממש מבין צמרות העצים, ואילו ההולך במטע ובכרם אינו שומע את אותו צליל מיוחד ורומנטי. אולם מחלוקת חכמים נהדרת זו אינה עוסקת רק בסוגיה הבוטאנית על מאפייני עצי הפרי מול עצי הסרק. דנה היא בשאלה מדוע בחברת האדם, קולם של הריקנים והעקרים עולה רוגש ורוחש, ואילו קול אנשי המעשה כמעט אינו בנשמע.

לדעה הראשונה פירות עמלם של אנשי המעשה מדברים בעד עצמם (פירותינו מעידים עלינו), והם שמחים במעשיהם ורווי נחת ואין להם כל צורך לדחוק עצמם ולהתבלט, ואילו חדלי המעש רוצים גם הם להראות ולהתקים בחברה ולכן רעשם גובר והולך וזהו עיקר תקוותם ועשייתם.

רב הונא מגלה לנו כי זהו הצד החיצוני בלבד של תחושת 'עצי הפרי'. בתוכם אינם כה שלווים ושמחים, אלא לחוצים ודחוקים וכבדים בגלל הצורך לטפח ללא הפסקה את פירותיהם. לעומתם, עצי הסרק הפנויים מכל מחויבות ושעמלם לעצמם, פנויים לשלום הרשעים- משתאות וחינגאות הוללות ורעש. ישנה קנאה סמויה בחדוות הבטלנים ובצהלת העצלנים, בה בעת שאנשי העמל כורעים תחת הנטל והמחויבות. כבר תהו קדמונים: מדוע דרך רשעים צלחה?

עתידים 'עצי הפרי' להנות מפירות עמלם, אולם בנקודת הזמן הנוכחית, הם נדרשים למאמצים עליונים לטיפוח הפירות, ללילות ללא שינה, לאחריות ולהתמדה, לבנין עצמי וחברתי בלתי פוסק ובו עליות וירידות קיץ וחורף. מהמקום הזה, ישנה נקודה של קנאה ותמיהה: מדוע?

המסר הפנימי יותר הוא שאין עתיד בחינגאות וצהלת ריקנים והרי הוא מוביל את האדם מטה מטה עד שיתפקח. העצים מסמלים את הכרח לעמול בחיים, ואת הוקרתו אצל חכמינו זכרונם לברכה. אין תחליף לעמל ולהתמדה, ואף עתיד עמלו של אדם לשמחו.

לך חייל יקר, שבת שלום!

תושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת בשלח

בס"ד

פרשת בשלח

פרשתנו השבוע פותחת במה שנראה כסתירה מוזרה מאוד. מצד אחד הכתוב מספר שלא הוביל אלקים את בני ישראל הגאולים, זה עתה, לארץ יעודם בדרך הקצרה – דרך ארץ פלישתים, מתוך חשש שיצאו אליהם בני פלשת המקומיים למלחמה; ובמקום להלחם יברחו המותקפים בחזרה למצרים.

מצד שני כעבור מספר פסוקים מסופר שכאשר כבר הגיעו בני ישראל לקצה המדבר ביוצאם ממצרים לחרותם, צוה ה' את משה להשיב את העם חזרה למצרים על מנת לעורר את המצריים לצאת אליהם למלחמה במגמה להחזירם לשעבודם.

מהתארים האלה מתבקשת השאלה – מלחמה כלפי בני ישראל בשלב זה של תולדותם רצויה בעיני אלקים, או בלתי רצויה? ואם רצויה, מדוע החשש שילחמו בהם הפלישתים? ואם איננה רצויה, מדוע מעמידם בסכנה למלחמה עם המצריים?! ואם תרצה לתרץ שתכנן הקב"ה שהוא (ית"ש) ילחם במצריים בניסים גלויים ויביס אותם; באותה מידה יכול היה לנצח את הפלישתים ולמנוע את בריחת עמו?!

יתכן שהפתרון לתמיהתנו הוא בעריכת השוואה בין המעמד הבין-לאומי של הפלישתים בזמן ההוא לזה של המצריים. מצרים באותה שעה היתה מוכרת כמעצמת-על עולמית, בעלת השפעה עצומה. לא פלא שמלך מצרים העז להאליל את עצמו ולהכריז: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל; לא ידעתי את ה' וגם לא אשלח" (שמות ה' / ב').

מגמת האלקים בהוצאת בני ישראל מ"בית עבדים" (שמות י"ג / ג', י"ד; כ' / ב') ולהביאם ל"מקום אשר יבחר ה'... לשום את שמו שם" (דברים י"ב/ה') לא היתה רק לטובת "בנו בכורו" (שמות ד' / כ"ב) אלא להגשים בגין הפעולה הזאת את התקווה "להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות ש-ד-י" (קטע מתוך תפילה "עלינו לשבח"). הרי בהשקפת היהדות, גאולת ישראל היא המפתח לגאולה כלל האנושות.

אילו היה פרעה מכריז עם השחרור של בני ישראל בעקבות מכת הבכורות "ה' ימלוך לעולם ועד" היה, בגין השפעתו המרובה, מקרב בכך את כל העולם המתורבת להכרה בבורא עולם. אבל הצהרה כזאת לא נשמעה מפיו והאנושות נשארה בבערותה הרוחנית.

על כן גזרה חכמתו (ית"ש) של הקב"ה להביא את המעצמה המצרית האדירה עם מכונת המלחמה המשומנת שלה לידי כריסה מוחלטת; ובכך להעצים את התגלותו (שכבר החלה במצרים באמצעות 10 המכות) לעיני ישראל וכל הסביבה.

לעומת זאת כנראה מפלת ממלכת פלשת, באותה שעה, לא היתה עושה אותו הד בעמים; ולכן נמנע הקב"ה מלשדוד מערכות הטבע כדי להפילה; וממילא מנע אז מלחמה מישראל עם הפלשתים. אמנם, חיילי מצרים, רוכבי סוס ורכב, בהחלט הושפעו לפני טביעתם בים להכיר את מציאות ה' שהרי קראו "אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים" (שמות י"ד / כ"ה) וגם הושפעו עמי הסביבה ככתוב בשירת הים: (שם ט"ו/י"ד-ט"ז) "שמעו עמים ירגזון; חיל אחז יושבי פלשת; אז נבהלו אלופי אדום; אילי מואב יאחזמו רעד; נמגו כל יושבי כנען; תפול עליהם אימתה ופחד; בגדול זרועך ידמו כאבן..."

כל זה, ואחרי הכל, רק ממשה ובני ישראל יצאה ההכרזה המתבקשת "ה' ימלוך לעולם ועד". ולמה זה? כנראה העמלקי שיצא למלחמה נגד ישראל בסוף פרשתנו נושא באחריות לכך; ועל כן מסתיימת פרשתנו בחמשת המלים... מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות י"ז / ט"ז)

לך חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת בשלח

בס"ד

פרשת בשלח

פרשתנו השבוע פותחת במה שנראה כסתירה מוזרה מאוד. מצד אחד הכתוב מספר שלא הוביל אלקים את בני ישראל הגאולים, זה עתה, לארץ יעודם בדרך הקצרה – דרך ארץ פלישתים, מתוך חשש שיצאו אליהם בני פלשת המקומיים למלחמה; ובמקום להלחם יברחו המותקפים בחזרה למצרים.

מצד שני כעבור מספר פסוקים מסופר שכאשר כבר הגיעו בני ישראל לקצה המדבר ביוצאם ממצרים לחרותם, צוה ה' את משה להשיב את העם חזרה למצרים על מנת לעורר את המצריים לצאת אליהם למלחמה במגמה להחזירם לשעבודם.

מהתארים האלה מתבקשת השאלה – מלחמה כלפי בני ישראל בשלב זה של תולדותם רצויה בעיני אלקים, או בלתי רצויה? ואם רצויה, מדוע החשש שילחמו בהם הפלישתים? ואם איננה רצויה, מדוע מעמידם בסכנה למלחמה עם המצריים?! ואם תרצה לתרץ שתכנן הקב"ה שהוא (ית"ש) ילחם במצריים בניסים גלויים ויביס אותם; באותה מידה יכול היה לנצח את הפלישתים ולמנוע את בריחת עמו?!

יתכן שהפתרון לתמיהתנו הוא בעריכת השוואה בין המעמד הבין-לאומי של הפלישתים בזמן ההוא לזה של המצריים. מצרים באותה שעה היתה מוכרת כמעצמת-על עולמית, בעלת השפעה עצומה. לא פלא שמלך מצרים העז להאליל את עצמו ולהכריז: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל; לא ידעתי את ה' וגם לא אשלח" (שמות ה' / ב').

מגמת האלקים בהוצאת בני ישראל מ"בית עבדים" (שמות י"ג / ג', י"ד; כ' / ב') ולהביאם ל"מקום אשר יבחר ה'... לשום את שמו שם" (דברים י"ב/ה') לא היתה רק לטובת "בנו בכורו" (שמות ד' / כ"ב) אלא להגשים בגין הפעולה הזאת את התקווה "להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות ש-ד-י" (קטע מתוך תפילה "עלינו לשבח"). הרי בהשקפת היהדות, גאולת ישראל היא המפתח לגאולה כלל האנושות.

אילו היה פרעה מכריז עם השחרור של בני ישראל בעקבות מכת הבכורות "ה' ימלוך לעולם ועד" היה, בגין השפעתו המרובה, מקרב בכך את כל העולם המתורבת להכרה בבורא עולם. אבל הצהרה כזאת לא נשמעה מפיו והאנושות נשארה בבערותה הרוחנית.

על כן גזרה חכמתו (ית"ש) של הקב"ה להביא את המעצמה המצרית האדירה עם מכונת המלחמה המשומנת שלה לידי כריסה מוחלטת; ובכך להעצים את התגלותו (שכבר החלה במצרים באמצעות 10 המכות) לעיני ישראל וכל הסביבה.

לעומת זאת כנראה מפלת ממלכת פלשת, באותה שעה, לא היתה עושה אותו הד בעמים; ולכן נמנע הקב"ה מלשדוד מערכות הטבע כדי להפילה; וממילא מנע אז מלחמה מישראל עם הפלשתים. אמנם, חיילי מצרים, רוכבי סוס ורכב, בהחלט הושפעו לפני טביעתם בים להכיר את מציאות ה' שהרי קראו "אנוסה מפני בני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים" (שמות י"ד / כ"ה) וגם הושפעו עמי הסביבה ככתוב בשירת הים: (שם ט"ו/י"ד-ט"ז) "שמעו עמים ירגזון; חיל אחז יושבי פלשת; אז נבהלו אלופי אדום; אילי מואב יאחזמו רעד; נמגו כל יושבי כנען; תפול עליהם אימתה ופחד; בגדול זרועך ידמו כאבן..."

כל זה, ואחרי הכל, רק ממשה ובני ישראל יצאה ההכרזה המתבקשת "ה' ימלוך לעולם ועד". ולמה זה? כנראה העמלקי שיצא למלחמה נגד ישראל בסוף פרשתנו נושא באחריות לכך; ועל כן מסתיימת פרשתנו בחמשת המלים... מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות י"ז / ט"ז)

לך חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת בשלח

בס"ד

פרשת בשלח

ישנם סוגים שונים של ביטויי הודאה: אחת מהם הוא 'שיר.'

בכתבי הרב קוק זצ"ל מופיעים סוגים שונים של שירה. למשל, יש 'שירת נפשו,' שבה נפש האדם מבטאת 'סיפוק רוחני' דרך שיר. זה דרגה של שירת היחיד, הפרט.

יש רמה גבוהה יותר, של שירת האומה, שבה מתדבקים באהבת האומה, זו היא דרגה של כלל ישראל.

עוד למעלה מזה יש את שירת האדם, שבה מתחברים לחיים, חיי אדם שנברא בצלם אלוקים.

ולבסוף, במדרגה העליונה, יש שירת העולם, שירה שמאחדת 'כל היקום כולו.'

אמר הרב: ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם, וזה לתוך זה נותן לשד וחיים,

קול ששון וקול שמחה, קול צהלה וקול רנה, קול חדוה וקול קדושה. שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה.

שבת זו מכונה "שבת שירה" ע"ש שירת הים, אחד השירים המפורסמים בעולם, וודאי בעולם היהדות, בעולמה של תורה. עם ישראל עבר זמנים קשים ביותר, מאתים ועשר שנות עבדות שכמעט ומחקו כל זיק של זהות עצמאית, זהות לאומית, זהות דתית-יהודית. ע"פ דברי רבותינו, הגיעו למ"ט שערי טומאה, והשארות במצרים, אפילו עוד רגע אחת, היתה מביאה לאבדון האומה הישראלית לעד.

מה הם מ"ט שערי טומאה? הם המדרגות שהובילו לדיכוי נפש האדם, להמתת הנפש, הרוח, הנשמה, הצדדים הכי רוחניים ופנימיים שבאדם שאולי, בסופו של דבר, מגיעים עד לעצם הצלם אלוקים שבו, עצם חיותו כנברא ע"י הבורא ית'.

ואז, ברגע אחד, הם נעשו לבני חורין. הם עברו את הים. קריעת ים סוף. במושגים חסידיים, המילה 'ים' מיוחסת ל'גבורות' – לדינים, למציאות קשה. עם ישראל עברו את 'הים,'  המציאות הקשה ביותר הקיימת, שבה היה נסיון להטביע אותנו, כיחידים וכעם, ולהפוך אותנו לעבדי נצח.

אבל ישראל עברו את הים, זאת אומרת קרעו את הים, את מציאות העבדות, ובין רגע, היינו חופשיים.

אם הגעת החופש, החרות, פתאום התמלאו הריאות אויר, אויר לנשימה, אויר לנשמה, חיות מחודשת, לאחר מאות שנות עבדות, שכמעט והביא למוות קליני של גופינו הכללי.

אז, מה היה יכול להיות יותר טבעי, יותר צפוי, מביטוי חד-משמעי למצבם החדש, אלא שירה. תודה לא-ל עליון, שהביא אותנו מעבדות לחירות!

חייל יקר, שבת שלום!

תושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת בשלח

בס"ד

פרשת בשלח

בפרשה שאנו קוראים השבת, מסופר על נס קריעת ים סוף, לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, המצרים רודפים אחרי העם להשיב אותו למצרים שיהיו להם לעבדים. כאשר המצרים משיגים את עם ישראל, לפניהם הים מאחוריהם המצרים, כך שהעם במלחציים אין להם לאן לברוח.

העם צועק לקדוש ברוך הוא. ה' עושה נס והים נבקע לשניים, המים נעשים להם חומה מימינם ומשמאלם, ועם ישראל הולך ביבשה בתוך הים. המצרים שרואים את עם ישראל נכנס בים נכנסים אחריו, וכשכל עם ישראל יוצא מהצד השני של הים, משה רבנו מטה ידו על הים והים חוזר לעצמו על המצרים שטובעים כולם "כאבן במים עזים". לאחר מכן נפלטים המצרים מתים ליבשה, עם כל עיטורי הזהב אשר לסוסים מגיניהם ורכושם. הישר לעיניהם המשתהות של עם ישראל.

ואז נחה על העם מעין רוח נבואה וכל העם פוצח ביחד בשירה אדירה, אשירה לה' כי גאה גאה וכו', לכן שבת זו נקראת "שבת שירה". מה מבטאת השירה הזו של עם ישראל?

עם ישראל קודם יציאת מצרים נמצא בגלות ארוכה ומרה , גלות של עבודת פרך, עם שלם שכולם עבדים מעונים. למה באה הגלות הזאת? מדוע היה מגיע עונש כל כך גדול לעם ישראל כגלות מצרים? גלות מצרים בשונה משאר הגלויות באה לא מסיבה על חטא, אלא מעין הכרח שכך צריך להיות תהליך בנית עם ישראל. כמו שה' אומר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים "דע לך כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועינו אותם ארבע מאות שנה" לא בגלל שחטאו אלא כך נגזר מאת ה'.

המהר"ל מפראג (נצח ישראל כ' – כ"ו) מלמד אותנו, שקודם שנבנה דבר גדול, לפני שמציאות חדשה של טוב באה לעולם , יש "העדר" גדול. תמיד לפני בוא האור, יש חושך גדול. כך בבריאת העולם "והארץ היתה תוהו ובוהו" ואז "ויהי אור".

דוגמא לדבר: תרנגולת שמטילה ביצה ופתאום לאחר כמה זמן הביצה נשברת מתרסקת ויוצא אפרוח חדש, כלומר: מה שהיה קודם נשבר, נהרס, ואז צומח דבר חדש. בשביל שתצמח מציאות חדשה צריך לפעמים להיות במצב של שבר והעדר ואז יכול לקום הבנין החדש.

עוד הכרח יש בהעדר שקודם למציאות, בחושך שקודם לאור, כשאם האור היה בא מהתחלה, בלא חושך שקדם לו, או טוב היה בא בלי רע, אז לא היינו מבינים בכלל מה זה טוב , לא היינו מעריכים אותו. לפעמים צריכים להיות שקועים ברע כדי להבין את הערך של דבר טוב שנבנה ואז אנו יודעים שמציאות הטוב – הגאולה לא באה סתם אלא בשביל מטרה טובה, בשביל שאנחנו נהיה טובים.

עם ישראל זה עם שיצירתו שווה בערכה לבריאת העולם שלולי עם ישראל בעולם העולם היה נחרב, כי לעולם לא היתה מטרה. עם ישראל מטרתו שהעולם יכיר את בוראו וילך בדרכו הישרה. לכן עם ישראל זה יצירה של ה', יצירה אלוקית, זה לא עם טבעי שמתפתח כך סתם, אלא עם שה' יוצר ולכן ליצירה שלו קודם חושך גדול ואז ה' בעצמו מוציא את עם ישראל ממצרים ונוצרת מציאות חדשה בעולם. הגאולה של עם ישראל בעצם זה הגאולה של העולם כולו. תהליך השחרור מעול המצרים מסתיים בנס קריעת ים סוף כשצבא מצרים כולו טובע בים במופת אלוקים.

אזי עם ישראל יוצא מהחושך לאור גדול, ומבין שאת האור הזה של השחרור מעבדות למצרים והפיכה לעם חופשי. עליו להמשיך לגלות את אור ה' שמנהיג את העולם.

שירה במובן האמיתי שלה, זה הרמוניה, אחדות ושלמות, שאדם מגיע אליו, ואז יוצאים המילים שלמרות הניגודים ביניהם הם יוצרים אחדות שיוצרת אמירה כללית.

שירת עם ישראל באה כשנגלה לעיניהם ההרמוניה בעולם, האחדות, איך גם החושך , הגלות, בסוף משרת את יצירת הגאולה, את האור, את השלמות.

לך חייל יקר! שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון