ב"ה, ערב ראש השנה תשע"ב
פרשת האזינו
אנו נמצאים בערב ראש השנה, אך נקדיש את הדף
לפרשת השבוע "האזינו", שאותה
נקרא מיד למחרת החג. פרשה זו היא מהמיוחדות והמרתקות בתנ"ך. נוכל למצוא בה את כל תולדות עם ישראל, בצורה שירית
ופיוטית.
הפרשה מתחילה בכך שכדאי לחקור וללמוד
מההיסטוריה:
הַאֲזִינוּ
הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי....זְכֹר יְמוֹת
עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ
וְיֹאמְרוּ לָךְ.
בהתחלה הפרשה מזכירה את יציאת מצרים והעליה
לארץ ישראל, ארץ טובה ומבורכת, ומספרת כיצד ה' הגן על עמו כנשר על גוזליו:
יִמְצָאֵהוּ
בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן. יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ,
יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו
יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל
אֶבְרָתוֹ. ה’ בָּדָד יַנְחֶנּו,; וְאֵין עִמּו אֵל נֵכָר. יַרְכִּבֵהוּ
עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי; וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ
מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.
אך, כרגיל, השפע גורם לנהנתנות ורדיפת עושר,
ונטישת ערכי האמונה, המוסר והצדק:
וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ
עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר
יְשֻׁעָתוֹ. יַקְנִאֻהוּ,
בְּזָרִים, בְּתוֹעֵבֹת, יַכְעִיסֻהוּ. יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים,
לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. צוּר
יְלָדְךָ, תֶּשִׁי, וַתִּשְׁכַּח,
אֵל מְחֹלְלֶךָ.
כתוצאה, העם היהודי ספג חורבן וגלות, עונשים
ורדיפות; בכמה פסוקים ניתן למצוא רמזים ברורים גם לשואה:
וַיַּרְא ה’, וַיִּנְאָץ, מִכַּעַס בָּנָיו,
וּבְנֹתָיו. וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם, אֶרְאֶה, מָה
אַחֲרִיתָם. כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת
הֵמָּה, בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם. הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא
אֵל, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם, בְּגוֹי
נָבָל אַכְעִיסֵם. כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל
תַּחְתִּית; וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ, וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. אַסְפֶּה עָלֵימוֹ, רָעוֹת; חִצַּי,
אֲכַלֶּה-בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף, וְקֶטֶב מְרִירִי; וְשֶׁן
בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח בָּם,עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר. מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב,
וּמֵחֲדָרִים אֵימָה; גַּם בָּחוּר, גַּם בְּתוּלָה, יוֹנֵק, עִם אִישׁ
שֵׂיבָה.
אך בסוף התהליך, קורה מהפך: נקמה באויב, ואדמת
ארץ ישראל חוזרת לכפר על בניה:
כִּי אֶשָּׂא אֶל
שָׁמַיִם יָדִי,; וְאָמַרְתִּי: חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. אִם שַׁנּוֹתִי
בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי; אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי,
וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר;
מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ,
כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם; וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ
עַמּוֹ.
העובדה שהנבואה
המפורשת לגבי עתיד עם ישראל התקיימה בצורה מפליאה הביאה את אחד מגדולי מפרשי
התורה, הרמב"ן- ר' משה בן נחמן (המאה ה- 13), למסקנה ברורה: אחרי שהנבואה
התקיימה, אפילו אם השירה היתה סתם "הורוסקופ", היה ראוי להאמין בה; על
אחת כמה וכמה כשהיא ניתנה מפי משה; וכך כתב הרמב"ן:
"והנה
השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו.... והשירה
הזאת היא הבטחה מבוארת על הגאולה העתידה.
ואף אילו הייתה השירה הזאת מכתב מן ה"חוזים בכוכבים" שהגיד מראשית
אחרית, כן היה ראוי להאמין בה מפני
שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי
האלוהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו
השלום".
לך חייל
יקר – שבת שלום!
מתושבי
הישוב היהודי בחברון
