בס"ד
פרשת
נצבים – וילך
בקריאת התורה השבת, נפגשים אנו בקטע מקראי
המרגש במיוחד כל אדם בישראל השואף להתעלות באופן רוחני ובמיוחד לפני ראש השנה.
וכך כתוב: (דברים כ"ט / י"א –
י"ד) "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה
היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".
נחלקו חכמנו ז"ל בבאורם מהי המצוה עליה
מדבר הכתוב כאן. יש אומרים שהכוונה למצות התשובה בה עם ישראל מתרכז בימים אלה –
בחודש הרחמים ובעשרת ימי התשובה; ויש מבארים שכוונת הדברים היא התורה והמצוות
כולן. בין כך ובין כך הדברים האלה קוראים אלינו לתשומת לב והתבוננות מיוחדת.
במדרש מצאנו: "כי המצוה הזאת – הלכה: אדם
מישראל שעומד לקרוא בתורה כיצד מברך? כך שנו חכמים: הפותח והחותם מברך לפניה (...
אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו...) ולאחריה (...אשר נתן לנו תורת אמת,
וחיי עולם נטע בתוכנו...)... ואם תאמר שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה? לא נתתי אותה
לכם אלא לטובתכם – שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן... אמר להם (הקב"ה): בני
– ממלאכי השרת היא נפלאת (רחוקה) אבל מכם אינה נפלאת – מנין:? ממה שקראנו בענין כי
המצוה אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך". (דברים רבה ח', ב')
נראה שהמדרש הזה רוצה להסביר שפניית המקרא,
בכתובים הנדונים כאן, מופנית היא אל היהודי החושש שמתוך נשגבותה וקדושתה של התורה
והמצוה אין היא יכולה להיות בהשגתו וממילא הוא מתרחק ממנה. טענתו של המדרש הוא
שב"פיך" – הברכה שלפניה – "ובלבבך" – הברכה שלאחריה ניתן יהיה
לעשותו קרוב. (הבאור הזה על פי אחד מגדולי החסידות – השפת אמת).
כלומר, דבורו של האדם לפני גישתו אל התורה
המצהיר שהיא (התורה) נתנה רק אלינו (ולא לאומות האולם, ואפילו לא למלאכי השרת)
עשוי לעורר בו פתיחות כי היא לא רחוקה ממנו; וגם הבעת הכרתו הלבבית (הפנימית-
מחשבתית) שהיא אמת ואף מעניקה לו חיי עולם עשויה לאפשר לו להפנים את דברי התורה
והמצוה שישארו לו כחלקו לעולם.
יהי רצון שנזכה בשנה הבאה עלינו לטובה לעשות את
התורה קרובה אלינו בכח הדיבור ובהפנמת הלב – שנשמע מה שהפה מדבר.
לך חייל
יקר, שבת שלום!
מתושבי
הישוב היהודי בחברון
