בכתיבת ספר תורה חייב הסופר להקפיד שצורת
הכתיבה של קטעי שירה תהיה שונה מזו של קטעי מקרא רגילים; על כן המביט בצורת כתיבת
פרשתנו השבוע בספר תורה כשר יבין מיד שרוב רובה שירה; ואף מכונה היא כך בפירוש שש
פעמים בכתוב (פרקים לא,לב.).
המאפיין את השירה במקרא הוא השימוש של
המשורר בהקבלות ספרותיות; כלומר, הוא מביע אותו הרעיון פעמיים, בכל פעם במילים
שונות.
לדוגמא, מצוי קרוב לתחילת פרשתנו בפסוק אחד מקבץ מילים כדלקמן:
"הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט
ק-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (דברים
לב'/ד').
במאמרנו זה נפנה את תשומת ליבנו אל פסוק
נוסף מתוך השירה שלפנינו והוא אומר:
"צור ילדתיך תשי ותשכח ק-ל מחלליך" ( שם פסוק י"ח).
לפי פשוטו של מקרא בא המשורר ( שהוא
הקב"ה) בפסוק הזה בטרוניה עם עמו ישראל בכך ששוכחים אותו, והרי הוא בוראם;
והתרעומת הזאת מובעת בכפל לשון.
אולם ניתן בנוסף להבנה הפשוטה הזאת להציע
משמעות נוספת עמוקה יותר; והיא, שבטובו הגדול חנן היוצר את האדם עם תכונת השכחה
(לשון "תשי"): כלומר, במתנת אלוקים מסוגלים אנו לשכוח צרות, יסורים
ומאורעות מכאיבות שעברו עלינו; וכן גם פגיעות בהן פגעו בנו אנשים וכבר נמחלו על
ידינו. והנה קורה שבמקום להודות, להלל ולשבח את מטיבנו על סגולת השכחה, אנו בכפיות
טובה משתמשים דווקא בכלי זה לשכוח ולהתנתק מעצם נותן המתנה (ית"ש). על
התנהגות כזאת בוודאי מוצדקת התרעומת.
צייר הדבר הזה במשל, אחד מגדולי החסידות
(המגיד מדובנא), כך: איש אחד הסתבך מאוד בחובות ונועץ בידיד כיצד להחלץ מהסבך.
הציע השני שבכל פעם שיבוא אליו מלוה תובע, יציג הוא הצגת שגעון. כך נהג הלווה ובכך
הצליח להדוף את נושיו אחד אחד; עד שבאחד הימים הגיע אליו בעל העצה
"הגאונית" לתבוע את החזר החוב המגיע לו עצמו. בלי היסוס ניסה הלווה
המסכן להחלץ גם ממנו בהצגת המשוגע.
"טפש" קרא הנושה "אני זה
שלמדיתך את התחבולה הזאת להפעיל על אחרים, ואתה לא מתבייש להשתמש בה להתחמק
ממני?!".
כמה מתאימים הדברים האלה בימים אלה בין
כסה לעשור בהם אנו מתחננים על נפשנו להתקבל ברצון אצל הבורא ית"ש כבעלי
תשובה, יהי רצון שנזכה לחזור בתשובה שלמה ובכך לזכות לכתיבה וחתימה טובה ולשנה
מבורכת!
