בס"ד
פרשת
שמיני
בדברים הבאים ננסה להתמקד בהיבט אחד ממעשה גדול
ונורא שמספרת עליו הפרשה.
ובכן, עם ישראל הגיע לאחר הכנות רבות ומדוקדקות
ליום הגדול של חנוכת המשכן.
היום הזה הינו "יום שיא" לאומה ידועת
שיאים רוחניים שארעו בזמן קצר מאוד. משעבוד טוטאלי ששיאו השמדת הבנים הזכרים. מיד
אח"כ "צפיה" במכות שנוחתים על מצרים דרך "גרושם" ממצרים
בין לילה לאחר 210 שנות עבדות ושוב הפחד המשתק כאשר 600 טנקים (רכבי הברזל של
המצרים) עולים עליהם ממש והים הסוער מלפניהם ומיד הים נבקע ושעה אח"כ כל צבא
מצרים מוטל מת לפניהם. לאחר 50 יום קבלת התורה ו- 40 יום אח"כ מעשה העגל
ושבירת הלוחות... איזו נפילה... ועתה הכל נמחל, המשכן מוקם, נחנך, הקרבנות מוקרבים
ואש השכינה יורדת ושורה על עם ישראל, איזו שמחה, איזו צהלה, איזו התפעמות והרגשת
התעלות עליונה שאין לנו אפשרות לדמיינה.
ובשיא הזה, בשניה הזאת – בום!! פצצת אטום! הלם
טוטלי! שני הנסיכים המורמים מעם המיועדים לרשת את משה ואהרון המנהיגים, מתים יחד
לעיני כל ישראל ברגע השיא!
למה? למה עם ישראל היה צריך את המהפך הנורא הזה
משמחת שיא, לשיא האבל?
ובכך רבותי, משה נדרש מיד לסוגיה הקשה הזאת
ושוב אנו רוצים להתמקד רק בהיבט של העם.
אומר משה: "בקרובי אקדש" כלומר: נדב
ואביהוא המומתים הם "קרובי ה'" תואר שאף ילוד אשה לא זכה בו.
(נדב ואביהוא
הומתו לאחר שהוסיפו מדעתם במקום הכי קדוש ובשעה הכי קדושה מעשה אשר ה' לא צווה
לעשותו, ואין כאן מקום להאריך) ובהם יקדש ה' על פני העם.
היום הזה זכו ישראל שנתכפר להם חטא העגל, הם
זוכים שוב לקרבת אלקים אדירה ואולי עוד יותר ממה שזכו בקריעת ים סוף ובמעמד הר
סיני והנה עם שזכה לכל כך הרבה שיאים רוחניים בזמן כל כך קצר כאמור לעיל, עלול
להתרגל ולחשוב שבעצם הקב"ה "חבר שלו" ולשבור את ה"דיסטאנס"
ענין שיביא בהכרח שוב לנפילה קשה כי בין חברים "מצוה אחת יותר או מצוה אחת
פחות מה זה כבר משנה – הרי אנחנו חברים"! ענין זה חייבים להבהיר מיד בהתחלה
החדשה. כמו שביום הראשון ובטירונות בכלל מבהירים היטב היטב לטירונים מי המפקד ומה
היחס הנדרש אליו ולפקודותיו .
על פניו רואים אנו ש"הטיפול בהלם"
הזה הועיל מאוד והיחס למשכן ולמקדש יהיה תמיד של "יראת הרוממות".
לכם גדוד 50 היקרים!
ברוכים
הבאים לעיר האבות!
שרות קל
ונעים.
תושבי
הישוב היהודי בחברון
