פרשת אמור

בשלש דרישות מרכזיות ושונות פונה ספר ויקרא ( המכונה גם "ספר הקדושה")אל בני ישראל. בתחילת הספר (ב-17 הפרקים הראשונים) הדרישה היא ללמוד ולקיים את הדינים הקשורים למשכן כי המקום ההוא מקודש ומחייב הנהגות מיוחדות.

בהמשך הספר ( פרקים י"ח-כ"ב) ישנה  דרישה ללמוד ולקיים את כל ציווי
התנהגות המתייחסים לחיי היום- יום ובכל תחומי החיים של אדם בישראל כי הוא עצמו מקודש. ולבסוף ( מפרק כ"ג והלאה) באה הדרישה ללמוד ולקיים צווי מועדי השנה המחייבים פעולות ומעשים מסוימים כי גם הזמנים האלה מקודשים.

בפרשתנו מופיעה הרשימה המקיפה את כל מועדי ישראל המחייבים אופי של קדושה בכך שנאסרה בהם עשיית מלאכה. ותוך כדי הרשימה הזאת מוצאים אנו פסוק אחד שלכאורה אינו במקומו הראוי. המדובר בפסוק האומר "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תקלט- לעני ולגר תעזוב אותם...". הפסוק הזה מצוה בנושא מתנות- עניים ומפסיק באמצע הרצף של רשימת המועדים; בו בזמן שהמצוות הנדונות בו כבר מופיעות באותה לשון בדיוק בפרשת "קדושים תהיו" שקראנו לפני שבוע ( ויקרא י"ט/פסוקים ט'-י').

רש"י בפירושו לתורה הרגיש כאן את המוזרות שבתופעה הזאת והביא בהם בשם אחד החכמים את הדברים דלקמן: " מה ראה הכתוב ליתנה ( מצוות מתנות לעניים) באמצע הרגלים- פסח ועצרת (שבועות) מכאן ראש השנה יום הכיפורים וחג (הסוכות) מכאן? – ללמדך שכל הנותן לקט, שכיחה ופאה לעני כראוי- מעלין עליו... ( מעריכים את פעולותיו אלו) כאילו בנה בית המקדש והקריב קורבנותיו בתוכו."

נדמה לנו שמאחורי הדרשה הזאת נמצאים דברי ההדרכה שכתב הרמב"ם בהגדירו מצות שמחת יום טוב וכך לשונו: "... וכשהוא אוכל ושותה (ביום טוב) חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים; אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא  ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו... ושמחה כזו קלון היא להם..." ( רמב"ם הלכות שביתת יום טוב פרק ו' הלכה י"ח).

קשה מאוד ליצור שיויונות  בכלכלת עם שלם אבל לשמוח בסעודת מצווה בלי לשמח את האומללים – מעשה קלון היא ביהדות.