פרשתנו השבוע נפתחת בתיאור החג הלאומי
הראשון שחגגו אבותינו לאחר יציאתם ממצרים. היום היה (לפי רוב הדעות) ראש חודש ניסן
בשנה השנית ליציאת מצרים; והיום המחרת אחרי שבעת ימי "מלואי ידי"
הכהנים. בו ביום נתגלתה שכינה לעיני כל
ישראל בהופעת אש שירדה מן השמים "לאכול" את חלקי הקרבנות שהיו על המזבח
שנחנך אז. בעקבות זאת החגיגה היתה גדולה מאוד ונפסקה באופן פתאומי על ידי ארוע
טראגי, והוא מות שני בני אהרון הכהן, נדב ואביהוא, שהיו מגדולי וצדיקי הדור.
בשלב זה תאור הסיפור הופסק באמצע על ידי
ארבעה פסוקים שבמבט הראשון אין להם שייכות לסיפור הנדון. הפסוקים האלה מופנים (לפי
פשוטו של מקרא) אל אהרון ובניו ובהם אזהרות והוראות לכהנים כדלקמן:
1)
כהן שתוי יין הנכנס לעבוד במשכן (וכן כך
במקדש) חייב מיתה ועבודתו פסולה.
2)
כהן המתפקד כפוסק הלכות בדיני טומאה
וטהרה או קודש וחול חייב להימנע משתיית יין.
3)
כהן המשמש כדיין חייב להמנע משתיית יין
לפני תחילת הליכי המשפט.
שתי ההוראות האחרונות הורחבו על ידי
התורה שבעל פה לכלול את פוסקי הלכה ודייני ישראל (גם אלה שאינם כהנים).
יש שהציעו שהפרשיה הזאת של ארבעת
הפסוקים הנ"ל מתחברת לסיפור הנדון למעלה כי בני אהרון נענשו במותם בגלל
שנכנסו לאהל מועד שתויי יין ולכן נתבלבלו והביאו קטורת "זרה" (שלא נצטוו
להביא). אולם פירוש זה קשה הוא, כי טרם ניתנה הוראה האוסרת זאת.
אחרים הציעו שמקומם של אזהרות אלו מרמז שהיה חשש שאהרון ובניו, שנצטוו
להמשיך בעבודת הכהונה של אותו היום, ירצו להתגבר על אסונם ואבלם הפרטי וכדי להסיר
רגשי התוגה, ישתו יין. הרי כתוב "ויין ישמח לבב אנוש" (תה' ק"ד)
וכן כתב החכם מכל אדם "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רשו..."
(משלי ל"א / ו'). אם מחשבות כאלו עלו ברגעים הקשים הנדונים, הגיע דבר ה' הברור והמוחלט האומר
שהואיל , וכח היין, משפיע לבלבל, להרדים ולהביא לגסות רוח; אסור שתייתו למי שצריך
למלא תפקיד הדורש צלילות הדעת, ערנות ועדינות הרוח; כמו כהן בעבודתו או שופט בבית
המשפט.
אין היהדות מוכנה להשלים עם מצבי רוח של
"אבדון" או "מרות נפש" אצל כהני ודייני ישראל ולהכנע לחולשות
אנוש הטמונות בהם.
יותר מזה, הואיל וכל אדם בישראל חייל
"בצבאות ה'" ואמור למלא תפקיד בעולמו של הקב"ה (וממילא שהוא גם
תפקיד ציבורי) אין היא יכולה להעלים עין מהכח ההרסני של משקאות חריפים; ועל כן
עשרות מאמרי חז"ל מגנים את מנהגי ההשתכרות.
נכון שכל טכסי היהדות המלוות את מצוות
ה', כמו קידוש והבדלה של שבת ויום טוב, מחייבים כוס של ברכה; אולם קדושת המעמדים האלה מרסנת את היהודי
מלהשתכר. ההשתכרות של פורים היא יוצאת מן הכלל המלמדת על הכלל והיא דורשת דיון
נפרד שאין כאן מקומו.
התחליף של היהדות לרומם את האדם בישראל במקום
היין הוא: "תורת ה' תמימה משיבת נפש;עדות ה' נאמנה מחכימת פתי;פקודי
ה' ישרים משמחי לב; מצות ה' ברה מאירת עינים" (תהילים
י"ט).
לך חייל יקר, שבת שלום!
מתושבי הישוב היהודי בחברון
