השבת אנו קוראים על שני
האחים-אויבים יעקב ועשו, ועל שורש הסכסוך ביניהם.
עוד לפני שנולדו ויצאו לאויר
העולם התחילו להיאבק ביניהם, וכפי שכתוב: "ויתרוצצו הבנים בקרבה",
ופירשו ז"ל (עיין ברש"י ישעיה מד כד ותהילים נח ד) שעוד בבטן אמם נעשו
שונאים ואויבים זה לזה.
מפסוקי הפרשה ניתן ללמוד רבות
על תכונותיהם של יעקב ועשו, ולהשליך הלאה, אל העמים הגדולים שיצאו מהם.
כשעשו חוזר לביתו רעב, לא
מעניין אותו שום דבר, והוא מוכן לתת את הבכורה ליעקב, באמרו "הנה אנכי הולך
למות ולמה זה לי בכורה". בעוד שאצל הצדיקים זכירת יום המיתה מעוררת לתשובה
ולמעשים טובים, אצל עשו זכירת יום המות מובילה לייאוש והרמת ידיים.
אמרו חז"ל (אבות פ"ד)
העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.
ודרך משל, כשמזמינים אדם פשוט לבוא ולהתייצב לפני מלכים ושרים, הרי הוא מתכונן
למעמד זה במשך ימים ושבועות ארוכים: קונה בגדים מיוחדים, מסתפר, קונה מתנות
וכיו"ב. כך אמרו לנו חז"ל, שבכדי להיכנס לטרקלינו של ממ"ה
הקב"ה אנו צריכים לעמול ולהתייגע במשך שבעים ושמונים שנה, בכדי לזכות למעלה
רמה זו.
אך בני עשו האומרים "אכול
ושתה כי מחר נמות" אינם זקוקים לשום הכנות בעולם הזה, וממילא זכירת יום המיתה
מכניס בלבם יאוש וחדלון.
דוגמא נוספת לתכונות ההפוכות של
יעקב ועשו, שכשבירך יצחק את יעקב, התחיל לברכו "מטל השמים" ורק
אח"כ "משמני הארץ", כי מדתו של יעקב אבינו ע"ה לבכר את התענוג
וההנאות הרוחניות על פני אלו הגשמיות, משא"כ עשו, שבירכו אביו "משמני
הארץ" ורק אח"כ "מטל השמים".
ונמצא, שההבדל היסודי בין מדתו
של יעקב אבינו ע"ה למדתו של עשו, הוא בתכלית ובמטרה שאדם מציב לעצמו בעבודתו
בעולם הזה. האם תכליתו הוא חיי גופו בעולם הזה בלבד, או הדביקות בקב"ה המושגת
ע"י עבודה קשה בעוה"ז, ואף שהקרן קיימת לו לעוה"ב, הרבה פירות אוכל
בעוה"ז.
