בס"ד
פרשת מטות
מסעי
כמעט
כל חייל קרבי משתתף במסעות, מכמה קילומטרים עד 80 , 90 ויותר. כל חייל מבין את
המשמעות של מסעות קשים ומפרכים כאלה. אילולי המסע, אי אפשר להגיע ליעד. וכמובן,
העיקר אינו המסע, הוא רק אמצעי כדי להגיע למטרה, ליעד הנבחר ונצרך.
מסעות
כאלו לא התחילו בצה"ל. לפני כ- 3,300 שנה, עם ישראל – גברים, נשים וטף החלו
במסע ארוך טווח , לא של יום ולא של יומיים, אלא צעדה שנמשכה כ- 40 שנה וכלל כ- 42
הפסקות. ובכל הפסקה, פרקו ציוד, הקימו מחנה, והמתינו לאות לארוז את הכל ולהתקדם
ליעד.
פרשה
זו, פרשת מסעי, היא בעצם הפרשה האחרונה לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל, זמן קצת
לפני פטירתו של משה רבנו. זו הפרשה האחרונה בחומש במדבר, כאשר כל חומש דברים הוא
בבחינת משנה תורה, חזרה כללית על מה שנלמד לפני כניסת העם לארץ. לכן יש לשים לב
למה שמצטייר להיות הוראות אחרונות לפני הרגע הגדול. במסע צבאי, לפני ההגעה ליעד,
מקבלים פקודות מסכמות. כך היה גם במדבר.
ומה
נאמר? מי הוא המפקד העליון? יהושע בן נון. ומה היא המטרה? "והורשתם את הארץ
וישבתם בה". כיצד יתיישבו? והנחלתם בגורל – חלוקת הארץ בין השבטים. ומה הן
גבולות הארץ? והתורה מפרשת ימה, וקדמה, צפונה ונגבה.
ואם
לא? יושבי הארץ יפריעו לכם, ילחמו בכם וצררו אתכם על הארץ.
חברון
גם היא משחקת תפקיד מרכזי לקראת סוף התורה, כפי שהיתה בתחילתה. חומש בראשית נקרא
חומש הישר, ככינוי לאבות העולם שנקראים ישרים. וישרים אלה התיישבו בעיר חברון.
וכעת, הישרות של חברון מוזכרת שוב, הפעם כאחת משישה עירי מקלט, ערים מיוחדים עבור
מי שהרג את הנפש בשוגג.
כיצד
זה קשור לאבות העולם ויושרם? מי שהרג, אפילו שלא בכוונה, לוקה במידות פגומות, אחרת
לא היה נוטל חייו של הזולת. לכן, בזמן שהייתו בעיר מקלט, עליו ללמוד, להתבונן,
להתרכז בתיקון המידות. ואיזה מקום יכול להיות מתאים יותר מחברון, שבו ניתן להתפלל
במערת המכפלה ולינוק מקדושת האבות והאמהות?
ואיך
מסתיימת פרשה זו? מה הוא השיעור האחרון
בחומש במדבר? כתשובה לשאלת השבטים לגבי חלוקת הארץ. משה רבנו משתמש במושג עוצמתי
ביותר. "כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל". האיש, האנשים, השבטים,
העם, צריכים להדבק בנחלתו, כלומר, להדבק בארץ ישראל. מה משמעות מושג זה?
שוב,
בתחילת הדרך, בפרק ב' של פרשת בראשית, לאחר בריאת אדם הראשון ואשתו, התורה מתארת
את החיבור ביניהם במילים והאדם "דבק באשתו". ובהמשך "והיו לבשר
אחד". באותה מילה התורה מגדירה את היחסים שבין עם ישראל לארצו – "בנחלתו
ידבקו". כלומר שהחיבור בין עם ישראל לארץ ישראל זהה לקשר שבין איש לאשתו.
דברים
אלו מקבלים יתר משמעות דווקא בזמן הזה, הנקראים "בין המצרים" שלושת
השבועות שבין י"ז בתמוז ל- ט' באב. בעת הזאת אנחנו אבלים על אבידת הארץ,
חורבן ירושלים ובית המקדש. החורבן לא היה רק מצב פיסי, שריפת בתים ובנינים. היה גם
חורבן רוחני, הפרדה וניתוק, מעין גירושין, בין העם והארץ. גורשנו מארצנו לגלות של
2000 שנה, כ- 50 שנות גלות לכל שנת הליכה במדבר. קשה לדעת, אבל מן הסתם, באותם ה-
40 שנה, היה קשה לראות את הסוף. יתכן וכל יום היה נראה כנצח. אבל, בסוף הגיעו
למטרתם.
אכן
במשך ההיסטוריה, מי היה יכול לראות את הסוף? אלפיים שנה זה הרבה זמן. אבל כפי שהיה
במדבר, האם לא התייאש, והמשיך את המסע הארוך והכבד, שעה שעה, יום יום, שנה שנה, עד
לעת הזאת. אז, גורשנו מארצנו, ועכשיו, חזרנו לארצנו, ושוב, כנישואין מתחדשים,
אנחנו יכולים כעם, להדבק בארצנו הקדושה. וכיום זכותנו, לא לצעוד בין ארצות הגולה
כעניים המחזרים על הפתחים, אלא לערוך מסעות בארץ ישראל, במדי צה"ל, מדי ארץ
ישראל, מדי מדינת ישראל, כבעלי הבית שחזרנו הביתה. זהו המסע האמיתי, מסע העם
בארצו.
לך חייל
יקר, שבת שלום!
מתושבי
הישוב היהודי בחברון
