בס"ד
פרשת
מסעי
ארבעים ושניים מסעות מונה משה. רובם
ככולם – שמות שאין בידינו לזהותם כיום, בהעדר רצף של יישוב במדבר אשר יוכל לשמר את
השמות במקומם. ואכן כל המפרשים תוהים ותמהים: לשם מה נמנו כל אותם מסעות?
"אלה מסעי
בני ישראל... ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, ואלה מסעיהם למוצאיהם". ארבעים
ושניים מסעות מונה משה. רובם ככולם – שמות שאין בידינו לזהותם כיום, בהעדר רצף של
יישוב במדבר אשר יוכל לשמר את השמות במקומם.
ואכן כל המפרשים תוהים ותמהים: לשם מה נמנו כל
אותם מסעות? הנצי"ב מוולוזי'ן מחלק את המסעות לשלושה חלקים: החלק הראשון –
ממצרים לכיוון ארץ ישראל, עד קדש ברנע, שם אירע חטא המרגלים. בחלק זה היה המסע
מכוון למטרה ידועה, ועל כן היה ערך לנסיעה עצמה, לעצם התנועה אל היעד הנכסף.
על כך נאמר: "אלה מסעי בני ישראל".
החלק השני– מסעות חסרי כיוון ומשמעות
ברחבי המדבר. שם לא היה ערך לנסיעה. המשמעות היחידה היתה יציאה מן המקום הקבוע. על
כך נאמר: "מוצאיהם למסעיהם". היציאה היא העיקר, ואילו המסע עצמו – חסר
משמעות. והחלק השלישי הוא המסעות לכיוון הארץ המובטחת, אשר נסתיימו" בערבות
מואב על ירדן ירֶחו".
גם כאן חוזרת וניתנת המשמעות לנסיעה עצמה, ולא
ליציאה מן המקום הקודם. "אלה מסעיהם למוצאיהם", כאשר הנסיעה עיקר
והיציאה טפלה אליה. שלושה שלבים אפוא בדרך אל הארץ המובטחת. בהתחלה – תנועה מהירה
אל עבר היעד. בהמשך – תנועה חסרת תכלית שאינה מבטאת אלא חוסר מנוחה. ורק בסוף –
תנועה המגיעה בסופה אל היעד, אף על פי שהיא מסתבכת ונאלצת לחזור על עקבותיה ולסבוב
את ארץ אדום כדי להגיע אל ערבות יריחו.
על דבר נוסף עומד רבנו בחיי. עשרים מסעות היו
בשלושים ושמונה השנים של גזרת המרגלים. כולם מרוכזים היו במחצית השנייה, כאשר
במחצית הראשונה עמדו ישראל במקומם. תשע עשרה שנה של דריכה במקום, ותשע עשרה שנה של
חוסר מנוחה ותנועה ללא תכלית.
(ומעניין,
שהמספר 19 הוא מספר השנים בתחילת ימי הבית השני, בהן הושבתה בניית בית המקדש – עי'
רמב"ן ויקרא כו, מב; והוא מספר השנים שהיה בין הקדמת המדינה לשחרור ירושלים,
כאשר מאז ועד עתה עברו עוד 38 שנה, שהן 19X2). הקורא את
הדברים הללו, יבחין מיד כי לנגד עיניו נגלה מבנה שלם של מהלך היסטורי, על כל
מרכיביו ושלביו, ועל כל המשברים המלווים אותו בדרכו.
ואכן, בסוף דבריו עומד רבנו בחיי על
כך שסדר המסעות מהווה סימן מן הגאולה הראשונה אל הגאולה האחרונה. בעקבות דבריו
נאמר אנו, הרואים את כל המרכיבים הללו במהלך זה של גאולתנו: בראשית ימי המפעל
הציוני, ואף בראשית ימיה של המדינה, ניכר היה כי ישנו יעד ברור אשר המהלך כולו
חותר אליו, בבחינת "אלה מסעי בני ישראל".
ככל שעבר הזמן ניכרו שתי התופעות: הן דריכה
במקום מתוך עייפות, והן הליכה מזגזגת מיעד ליעד ללא תכלית ברורה, מתוך תחושה עמוקה
של חוסר נחת במקום שבו עומדים, בבחינת "מוצאיהם למסעיהם". אולם בסופו של
דבר מגיעים אל השלב השלישי – "מסעיהם למוצאיהם", מסע אל הארץ המובטחת,
שאמנם הוא קשה, ארוך ומפותל, אולם צועד אל יעד ברור- "כי מציון תצא תורה ודבר
ה' מירושלים
לך חייל
יקר – שבת שלום!
מתושבי
הישוב היהודי בחברון
