תקווה או ייאוש
שבת זו כוללת בתוכה מספר רב של מסרים, אקטואליים
מאד לימינו.
קודם כל אנחנו מתחילים את החומש האחרון
בתורתנו הקדושה. תחילת חומש דברים, דברי משה רבינו לפני הסתלקותו, סוקרת ארבעים
שנות טיול במדבר, מיציאת מצרים עד הנה. בעצם הדרך היתה קצרה יותר, רק אחד עשר יום
מחורב, כלומר, מהר סיני, עד לארץ ישראל. אלא, שהשבוע וחצי הפך לארבעים שנה.
כאן משה רבינו מלמד אותנו לקח לדורות.
לפעמים יש עיכובים. יכול להיות עכובים בחיי הפרט וגם בחיי הכלל. לפעמים ה'מה שהיה יכול
להיות' מסתיים במציאות אחרת. הרי כך היה במדבר, מיד לאחר לידת עם ישראל. מעשה
אבות, סימן לבנים. מהו הסימן, הנלמד? שלמרות העיכוב, בסופו של דבר, משיגים את
המטרה. היינו צריכים להגיע לישראל, זאת היתה התוכנית, ולבסוף, היא התגשמה.
לא לפני שעבר זמן רב, לא לפני בעיות
וסיבוכים, גם בתוך המשפחה, וגם מבחוץ, אבל, אם כל זה, הגענו ליעד. וזה העיקר.
משה גם רומז לסיבות העיכוב, לא בבוטות, אלא
ברכות, ובעיקר לחטא העגל ולחטא המרגלים. התוכחה לא בא כעונש, אלא כתזכורת כיצד
למנוע עוד עיכובים בעתיד. לא לעבוד אלוהים אחרים, ולא למאוס בארץ חמדתנו. לקח
לדורות.
שבת זו גם נקראת שבת חזון, השבת שלפני יום
צום ט' באב. הכינוי 'שבת חזון' נלקח מההפטרה שקוראים לאחר קריאת פרשת השבוע, מספר
ישעהו. קטע זה, של עשרים ושבע פסוקים, מתחיל רע מאד, אם תיאור מזוויעה של מצב
ישראל וירושלים, ובעיקר, ההידרדרות הרוחנית של העם, והשלכותיה, זאת חורבן
וגלות.
אם כן, מדוע מכונה פרשה זו 'חזון ישעהו'
ו'שבת חזון?' מתאים יותר היה 'קינת ישעהו' ו'שבת קינה.'
אלא שגם כאן, אסור להסתכל רק בהתחלת
הסיפור. חייבים גם להביט אל הסוף. "אִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי... וְאָשִׁיבָה
יָדִי עָלַיִךְ... וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה... אַחֲרֵי-כֵן,
יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה...צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט
תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה."
כלומר, החזון
אינו נבואת הזעם, ותוצאותיה. אלא שהחזון הוא הסוף, התכלית, החזרה לארץ ישראל
וירושלים ולאופי הישראלי-יהודי האמיתי, של צדק ומשפט.
חשבון נפש,
כמו זה של משה רבינו ושל ישעהו הנביא לא בהכרח מתחיל ב'כי טוב,' אבל, ללא ספק,
מסתיים ב'הכי טוב.' רק שלפעמים זה דורש זמן, סבלנות, תקווה ואמונה. ומאמץ עילאי לא
ליפול לייאוש.
שבת שלום
בצפיה להמשך הגאולה ולגאולה שלמה במהרה!
