פרשת עקב


בין ריבוי ההגדים החשובים המופיעים בפרשתנו השבוע תופסים מקום מכובד האמירות ביחס לארץ ישראל. בולטת במיוחד הקביעה שבניגוד לארץ מצרים המתברכת במי הנילוס, נגזר על היושב בארצנו הקדושה את ההגד "למטר השמים תשתה מים". כלומר, תושבי הארץ הניתנת לבני אברהם, יצחק ויעקב יהיו תמיד תלויים בבורא עולם למימיהם, שבלעדיהם אין קיום אנושי, שהרי הוא לבדו (ית"ש) מחזיק במפתח הגשמים; כפי שלימדנו חכמנו ז"ל בתלמוד מסכת תענית דף ב' עמוד א'.

התלות הזאת נועדה לחזק את הקשר בין ישראל וריבון העולמים –קשר התואם את הטבע הרוחני של עמנו. יוצא על פי הדברים האלה שבכוונה תחילה בחר הבורא לתת לאומה בעלת תודעה רוחנית את אותה הארץ המסוגלת בטבעה לפתח ולתגבר את הרוחניות שבאדם.

ניתן לשאול- אם הגרעין של רוחניות מהותי לישראל- בהיותינו בנים לאבות ואמהות קדושים "ישני –חברון" ורחל אימנו, היה יותר מתאים שתמסר הארץ לאומה אחרת הזקוקה יותר לפתח קשר עם בוראו; הרי הוא (ית"ש) חפץ בקשר עם כל האנושות?!

נציע להשיב על השאלה ,הלכאורה הגיונית, הזאת במשל מסוים: נזדמן לאדם לערוך סעודת מצווה ונועץ באביו בנוגע להתלבטותו בסידור ישיבת האורחים;וכך אמר: אם אושיב את עניי השכונה בקצה האחרון של השולחן, כמקובל, והגבירים בראש השולחן, העניים עלולים להיפגע; על כן חושבני הפעם להפוך את הסדר- מה תיעץ לי אבא?

השיב לו אביו- חוששני, בני, שאם תנהג כך תאמלל גם את הגבירים וגם העניים. הרי העניים, הסובלים ממחסור בבית, מצפים לסעוד את נפשם בסעודה הזאת וטוב להם שלא להיות אוביקט להבטי הקהל שמא יהיו לקויי נימוסים בשעת האוכל. לעומתם העשירים, השבעי מזון בבית, חשוב להם הכבוד; וטוב להם שכולם יסתכלו בהם בהיותם יושבים בראש השולחן.

והנמשל: אומות העולם, חסרי הנטיה הרוחנית הטבעית, חפצות הן בעינוגי העולם הזה, וטוב להן כל ארץ אשר תספק להן שפע גשמי. לעומתן, עם ישראל הקשור בטבורו לבורא עולם, חפץ הוא למלא את רצונו (ית"ש) ולהיות "אור לגויים" המראה את הדרך העולה שמימה. לו חשוב מושב אשר בו תשרה שכינת ד' בעקבות התנהגותו המצטיינת, וטוב לו שכל האנושות תראה אותו ותקח ממנו דוגמא להתנהגות הראויה.
 כמובן תבנית הציור הזה של עם ישראל בנמשל שלנו מאוד מחייב והוא נקרא "קדוש השם" . ואם חלילה התנהגותנו בארץ הקודש יורדת מזאת שבנמשל, נחשב הדבר ל"חילול השם"; והוא דבר חמור ויכול אפילו לערער את הצדקת מתן ארץ הקודש לעמנו.


הבה ניקח את הדברים לתשומת ליבנו!

פרשת עקב

בס"ד


פרשת עקב
בפרשתנו אנו מוצאים שני פסוקים הסותרים אחד את השני:

בפסוק אחד נאמר:  "לה' הארץ ומלואה". כלומר - הארץ של ה' וכל אשר בה,ואם כן מיקומו של האדם במקום זה הינה חסרת משמעות יישומית,מעין תייר אשר מגיע לבקר, לצפות,אך ח"ו לא לבצע שינויים כלשהם
ואילו בפסוק אחר כתוב: "והארץ נתן לבני אדם". כלומר - הארץ ניתנה מאת ה' לבני אדם על מנת לעבוד אותה לשכלל אותה והעיקר ליצור.ליצור ולהצמיח חיים חדשים להקים ממלכה שכול כולה אנושית ללא התערבות מלמעלה!

חכמינו זכרונם לברכה תרצו את הסתירה:

לפני שהאדם מברך או מתפלל הארץ של ה' יתברך. אך לאחר שהוא מברך ואומר: "ברוך אתה ה'... המוציא לחם מן הארץ", "ברוך אתה ה'... שהכל נהיה בדברו", לאחר שהוא בעצם מכיר באותה ישות עליונה אשר משפיעה לו שפע של טוב,ומגיע להבנה שהעמל שהוא עמל הוא רק חלקי שכן יש לו עוד שותף בהצמחה, בייצור-ביצירה הנפלאה הזו שנקראת העולם אז ניתנת לך הרשות להנות "מן הארץ ומלואה".

יהודי שמבין שהוא מכניס את ה' יתברך לחייו בתוך ההנאות היומיומיות שלו ממילא מכניס את היושר והמוסריות לחייו , את הרצון לעשות גם הוא חסד ולהידמות לבורא העולם, וכמובן, לא להשחית ללא צורך אמיתי.

אבל יש עוד דבר חשוב: תדע שאתה, אף פעם לא נמצא לבד. גם כשנראה לך שאתה לבד, ה' אתך בכל מקום וזה משמח ומביא תקווה וחיות.

גמרת לאכול? תברך, תודה לה' יתברך, כי יש כאלה שאין להם מה לאכול ויש כאלה שאף פעם לא שבעים. תגיד תודה.
כשאתה מתרגל להגיד תודה לכאורה על דבר כל כך פשוט, כל מציאות חייך משתנה שכן אתה לא לוקח שום דבר כמובן מאליו וממילא אתה מסוגל לראות את היופי בפרטים הכי קטנים במציאות זוהי המשמעות המלאה של והארץ נתן לבני אדם.
שנזכה לדעת להכיר ולהעריך את הנקודות הקטנות והמיוחדות  שיש בחיים ומתוך כך לפעול פעולות גדולות בארץ שניתנה לבני אדם לשם כך .



לך חייל יקר, שבת שלום!


מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת עקב

בס"ד

פרשת עקב

אנחנו נמצאים השבת בפרשת "עקב" שהיא השבת השניה לאחר צום תשעה באב .

חכמינו תקנו, שבכל שבת לאחר קריאת התורה אנו קוראים מהנביא פסוקי הפטרה שמשלימים את קריאת התורה.

בשבתות שלאחר תשעה באב תקנו חכמים שנקרא במשך 7 שבתות 7 הפטרות של נחמה, פסוקים מהנביא המעודדים ומחזקים את עם ישראל לאורך הדורות מיגון וכאב החורבן והגלות.

גם ההפטרה של פרשתנו מהנביא ישעיהו עוסקת בנחמה, פסוקי עידוד וחיזוק:"התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה, ואנכי לא אשכחך"- ה' מבטיח לנו כי אותנו הוא לעולם לא ישכח, ופסוק נוסף:"שאי סביב עינייך וראי כלם נקבצו באו לך"- הבטחה לציון/ לארץ ישראל כי היא תזכה לראות את הבנים- עם ישראל שב ומתקבץ בארצו.

וכך ההפטרה ממשיכה בפסוקי נחמה וחיזוק.

אבל ישאל השואל בדור שלנו כבדורות קודמים לנו, מה הביטחון שאכן נזכה לראות את כל נבואות ופסוקי הנחמה? אנחנו עוברים כל כך הרבה יסורים וכאבים, עם ישראל עדיין מפוזר בין הגלויות, יושבי הארץ נמצאים תחת איום מתמיד של כל הסובבים אותנו מצפון, מדרום וממזרח, איך נתמלא בביטחון ובאמונה שאכן אנחנו ראויים להתגשמות הנחמה?

על כך משיב לנו הנביא ישעיהו בסוף פסוקי ההפטרה של פרשתנו " הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו" כלומר, אם אנחנו מחפשים את המשענת, האמונה, והביטחון בקיום דברי הנבואה, יש לנו על מי להישען על אבא ואמא שלנו הקבורים כאן במערת המכפלה שבחברון, שהם הבסיס לבניין עם ישראל החי וקיים ומתגבר על כל הקשיים לאורך כל הדורות – והכל בזכות הברכה שברכתי את אבא ואמא אברהם ושרה. וכשם שהברכה שלהם חיה ומתגשמת בכל דור ודור, כך אנחנו מאמינים ובטוחים כי נבואות הנחמה אכן יתגשמו

 ונזכה אנו בדורנו לסיום פסוקי ההפטרה:" כי נחם ה' ציון ניחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה".






לך חייל יקר – שבת שלום!
מתושבי הישוב היהודי בחברון


פרשת עקב

בס"ד
פרשת עקב

אמרו חז"ל שאין הקב"ה מעלה את האדם לגדולה עד שהוא בוחנו תחילה, וע"י הבחינה, מתעלה האדם במדרגתו מאוד. כמו שמצינו ביוסף הצדיק, לפני שנתמנה לנגיד על כל ארץ מצרים, היה צריך לעבור את כל הסבל של מכירתו למצרים וישיבה בכלא המצרי. כמובן, גם בזה ישנם מדרגות שונות – הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, אולם כל צער – ואפילו מועט שאדם מתייסר בעבור הקב"ה – נתעלה ונתרומם בדרגתו. וכך אמר רשב"י: שלש מתנות טובות נתנו לנו – תורה, ארץ ישראל והעולם הבא וכולם לא נתנו אלא ע"י יסורין. ויש לדעת שאין אדם מישראל שהקב"ה לא מנסהו.

ודע עוד שהימים שאדם עובד את ה' מתוך צער ותקופה לא קלה – הם נחקקים לו לעד בשמי מרומים לזכות ולטובה רבה. דבר זה מפורש בדברי ירמיה הנביא: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" .
בפרשתנו עניין זה נרמז בפסוק: "למען ענותך ולמען נסותך"
תכלית העינוי היא לבחון את האדם אם שלם הוא עם ה'. ואם שלם הוא – "למען נסותך" – מלשון רוממות והתרוממות כמו: "נס להתנוסס", שאחר שעמד האדם בהצלחה בנסיונות – יתרומם ויתעלה בקרבתו לה' ובדרגתו הרוחנית.
גם הפסוק הפותח את פרשתנו רומז לזה.
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' א-היך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" וכו'.
כשהאדם מרגיש "על הפנים" במצב של עקב – הוא בדרגה נמוכה עד כדי כך שמה שהוא רואה ומרגיש – זה העקבים של אנשים המגיעים ליותר והרבה יותר ממנו, וגם עקבים של אחרים הרומסים ומשפילים אותו, ובכל זאת עובד את ה' ולא סתם, אלא "והיה עקב" – "אין והיה אלא לשון שמחה" (גמרא מגילה) אם עובד את ה' בשמחה – סופו שיתהפך עליו מזלו ויתברך בכל הברכות הרבות הכתובות בהמשך הפרשה.

נוסיף ונאמר עוד: כל הדברים האמורים – נכונים לכל אחד מאתנו. אולם הם נכונים גם לכל עם ישראל. אנו חיים בתקופה רבת שאלות והתלבטויות, שהם בעצם המבחן והנסיון שהקב"ה מנסה אותנו , סופנו בעזרתו יתברך לעמוד בהצלחה רבה בנסיונות ולהתברך כולנו ממקור הברכה!

חייל יקר, שבת שלום!
תושבי הישוב היהודי בחברון


פרשת עקב

בס"ד
פרשת עקב
בפרשה שלנו משה מכין את עם ישראל לקראת כניסתם לארץ ישראל. משה אומר לעם שאם ישמרו את המצוות והחוקים יהיה להם את כל הטוב והשפע, ברכה בכלכלה, ברכה לבריאות תמידית, ברכה לבטחון ושלווה ונצחון מול כל העמים שמסביבנו.

לפני שנכנסים לארץ ישראל צריך לקבל את החיזוק של משה רבינו במיוחד מול האויבים שמסביב "כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה (איך) אוכל להורישם" – כאשר תבואו לארץ תגידו איך נסתדר, יש כל כך הרבה אויבים. אומר משה "לא תירא מהם זכר תזכור... האותיות והמופתים והיד החזקה אשר ראו עיניך.. כן יעשה ה' אלקיך לכל עמים אשר אתה ירא מפניהם"

תזכרו את הנסים שה' עשה לכם לאורך כל ההיסטוריה כך ה' יעשה לאויבים האלה "לא תערוץ מפניהם כי ה' אלקיך בקרבך" – אל תפחדו כי ה' נמצא אתכם.

נכונים הדברים האלה גם היום. עם ישראל חזר לארצו בגבורה ואמונה לפני כמה עשרות שנים. אם היינו נשארים בפחד מפני כל האיומים שהיו באותה תקופה לא היינו חיים כאן היום. צריך לזכור הפחד להתקדם בחיים הוא יותר גרוע אפילו מטעויות. מטעויות לומדים מקסימום לא עשית נכון, אפשר לתקן ולשוב בתשובה ולהשתנות הפחד משתק, ומונע ממך ללכת קדימה.

כשעם ישראל חוזר לארץ ישראל הוא צריך לדעת שזה אחת מהתכונות שלו לא לפחד ולהתקדם הלאה לחתור למגע בחיים האמיתיים למגע באמת האלוקית לנצחון.

זה מה שיביא את הברכה הגדולה מאת האלוקים וזה מה שמשה מחדיר לעם ישראל בפרשתנו ולהמשך הדורות.


חייל יקר, שבת שלום!

תושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת ואתחנן

בס"ד
פרשת ואתחנן

השבת נקראת "שבת נחמו" על שם ההפטרה שנקרא בבית הכנסת, בסיום קריאת התורה, מספר ישעיהו(פרק מ') הנפתח בלשון "נחמו נחמו עמי".(שם א'\ א')
על כפילות הלשון הנ"ל (פעמיים "נחמו") נאמר בחז"ל:"חטאו בכפליים  שנאמר 'חטא חטאה ירושלים' (איכה א'/ח'),ולקו בכפליים שנאמרכי לקחה כפליים בכל חטאתיה; (ישעיהו מ'/נ'), ומתנחמים בכפליים שנאמר 'נחמו נחמו עמי' (ילקוט שמעוני חלק ב' סימן תמ"ה)
דברי חז"ל אלה נתפרשו על ידי אחד מאחרוני מפרשי התורה (בספרו של הרב זלמן סירוצקין זצ"ל "אזנים לתורה" סוף פרשת ואתחנן) בזה האופן.
אחרי המבול נצטוו בני נח (שארית פליטת המבול) ב-7 מצוות המהוות תשתית לחברה אנושית תקינה. ביניהן אסורי רציחה, גניבה, נאוף, ועבודה זרה, וכן החיוב להקים מערכת משפטית לדון את עבריני האסורים האלה. בעשרת הדורות בין נח לאברהם לא הצליחה האנושות לעמוד באיסורים אלה וממילא מנת חלקה של החברה האנושית נתמלאה בסבל, כאב ויסורים.
על מנת לגאול את האנושות מיסוריה נבחר אברהם וזרעו (עם ישראל), ולסייע ביעודם זה נתנה להם מערכת של תרי"ג(613) (פי תשעים) מצוות המחייבות התנהגות נעלה הרבה מעל הדרישות שהוטלו על שאר האומות. במשך תולדות עמנו חוזרת התופעה של "חטא בכפליים". כלומר, לא רק הפרת ברית התורה של תרי"ג מצוות, אלא אפילו פגיעה במסגרת של 7 מצוות שהוטלו על כל האנושות. ("חטאו בכפליים"= כאדם וכיהודי).

לא ביטל בורא עולם את בחירתו בעם ישראל, כפי שנשבע לאבינו, ועל מנת להחזירו ליעודו (" תיקון העולם במלכות ש-ד-י") יסרו בכפליים. פגע בו גם באסונות הטבע, שהם נחלת כלל האומות, וגם הביא עליו מערכת של נדודים, רדיפות, השמדות וחורבנות שכדוגמתם לא נודעו בתולדות אף עם אחר. ("לקו בכפליים= כאדם וכיהודי).

בסופו של תהליך, לפי חזון הנביאים, תולדות ישראל עתידה לבטא גם "תנחומים בכפליים";  גם מדינה עצמאית הנבנית לתפארת מבחינה גשמית (כשאיפת שאר האומות), וגם מגדל אור רוחני המפיץ אור ד' אשר יביא את הגאולה הנכספת לכל האנושות (היעוד היהודי).
אחרי שנות אלפיים של גלות ויסורים אין ספור, זכינו למדינה עצמאית הנבנית בינתיים באופן גשמי יותר ויותר לתפארת. ועינינו נשואות ליום שיקוים בה גם את יעודה הרוחני . בבוא היום ההוא נזכה להגשמת דברי התנחומים של כל נביאי ישראל ובמיוחד דבריו של הנביא מיכה שאמר (בפרק ד'): "והיה באחרית הימים יהיה בית ד' נכון בראש ההרים... ואמרו לכו ונעלה אל הר ד', ואל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים... וכתתו חרבותם לאתים... לא ישא גוי אל גוי חרב... ושמתי את הצולעה לשארית, והנהלאה לגוי עצום ומלך ד' עליהם מעתה ועד עולם".


לך חייל יקר – שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת ואתחנן

בס"ד
פרשת ואתחנן

השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת ואתחנן הפרשה השניה שבספר דברים.
שבת פרשת ואתחנן חלה תמיד אחרי ימי החרבן והאבלות על שריפת בית המקדש וחרבן ירושלים – צום ט' באב, ונקראת גם שבת "נחמו" על שם ההפטרה הנקראת בשבת זו מתוך הנביא ישעיהו הפותחת במילים "נחמו, נחמו עמי".
לאחר החרבן והכאב הנורא, אנחנו מתנחמים ע"י הנביא ומקבלים זריקת עדוד לציפיה לחזרה לארץ ישראל, לבנין ירושלים והמקדש.
אך עוד קודם הנחמה שבדברי הנביא, ניתן למצוא כיוון והתווית דרך מתוך הפתיחה של פרשתנו.
משה רבינו נמצא עם עם ישראל בעבר הירדן המזרחי לאחר 40 שנות נידודים במדבר סיני, מאז צאתם ממצרים ערב כניסתם לארץ ישראל, אך משה רבנו מנוע מלהכנס לארץ. הוא נענש יחד עם אחיו אהרון שלא יזכה להכנס לארץ ישראל (בגלל חטא מי מריבה). משה יכול לעלות לראש הפסגה להר נבו ולראות את הארץ לאורכה ולרוחבה, להנות ולהתפעל מנופיה אך לא יוכל לדרוך עם רגליו בשבילי הארץ. ומה תגובתו של משה? "ואתחנן אל ה'", אולי יחוס וירחם עליו ויאפשר לו בכל זאת להכנס ולדרוך ברגבי אדמת ארץ ישראל.
וחכמינו ז"ל מלמדים אותנו שמשה רבנו התפלל 515 תפילות הגימטריה של "ואתחנן" 515, שווה לגימטריה של "תפילה" = 515  ששווה לגימטריה של שירה = 515 הוי אומר משה מיצה את כל הכח של התפילה, וביטא את התפילה בשירה ממעמקי נשמתו וכל זה בשביל לזכות להכנס בפועל לארץ ישראל.
אומנם למרות כל מאמציו של משה רבנו הגזרה לא בוטלה, והכניסה בפועל לארץ ישראל נמנעה ממנו, ומשה נקבר בהר-נבו שבעבר הירדן המזרחי. אך ממשה רבינו למדנו כמה מאמץ צריך להשקיע ואיזה רצון גדול צריך אדם מישראל לרצות לזכות להיות בארץ ישראל, ולא לשקוע חלילה בחוץ לארץ
אשרינו שזכינו בדור שלנו לשוב לארץ ישראל, לשוב לירושלים ולחברון ואשריכם חיילים יקרים שאתם זוכים לשרת בצבא ההגנה לישראל לכבוש ולהגן על מרחבי ארצינו הקדושה.



לך חייל יקר, שבת שלום
מתושבי הישוב היהודי
היהודי בחברון

  

פרשת ואתחנן

בס"ד
פרשת ואתחנן

במעמד הסנה בפרק ג' של ספר שמות, התרחש דבר שלא היה מאז בריאת שמים וארץ, והוא: שבורא עולם דיבר אל אדם והטיל עליו שליחות לדבר בשמו לאחרים. דיבור אלקי אל בני אדם לא התחדש באותו מעמד כי אחרים שקדמו למשה כמו אדם, נח, שלושת האבות ועוד, זכו לנבואה; אולם איש מהם לא היה "נביא שליח".

כאשר שמע משה שעליו להיות נביא כהנ"ל הנשלח לדבר אל פרעה ואל בני ישראל הוא הגיב ואמר כמתבקש (שמות ד' / א') "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'"; כי זו היתה הפעם הראשונה בתולדות אנוש שמופיע "נביא שליח". גם אברהם אבינו שפעל רבות לדבר, להשפיע ולהוסיף את שם ה' בעולם עשה זאת באופן עצמאי לגמרי בלי שנשלח על ידי בורא עולם לעשות כן.

המענה של הקב"ה לטענת משה היה: "המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בוא את האותות" (שם פסוק י"ז). ואמנם רבות האותות והמופתים שנעשו על ידי המטה ההוא פעם על ידי משה ופעם על ידי אהרון אחיו; ויכולנו לחשוב שכלי זה בודאי שכנע את העם ואף את פרעה לאמת את שליחותו האלקית של משה. אולם במחשבה מעמיקה יותר ניתן לדמיין שגם לאור הפעולה הנסית של המטה נשארו כאלה (ואולי רבים היו) מסופקים ביחס להיות משה נביא שליח אלקי או שמא מכשף או בעל תחבולות מבריק ומצליח.
 מחשבות וספקות כאלו כנראה הביאו את הרמב"ם לכתוב בהלכות יסודי התורה פרק ח' כדלקמן: "משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה; שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי (ספקות) שאפשר שייעשה האותות בלאט וכשוף... ובמה האמינו בו? – במעמד הר סיני; שעיננו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו, ואנו שומעים: משה, משה, לך אמור להם כך וכך".

לבסס את דבריו, מביא הרמב"ם שם קטע מפרשתנו בו משה נואם לעם ואומר: "ה' אלקנו כרת עמנו ברית בחורב (סיני). לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו, אנחנו, אלא פה היו כולנו חיים. פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" (דברים ה' / ב'-ד').

ומוסיף שם הרמב"ם עוד: "ומניין שבמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו (של משה) שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר (שמות י"ט /ט') הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, גם בך יאמינו לעולם". סימן שמקודם העם לא האמין במשה נאמנות שאין בו ספקות.

מכל הדיון הנ"ל הסיק הרמב"ם מסקנה הכתובה באגרתו אל קהילת תימן בשעה שהיו נרדפים על ידי נאמני האסלם: "... וראוי לכם אחינו, שתגדלו בניכם על המעמד ההוא הגדול, (מעמד הר סיני) ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והדורו שהוא יסוד שהאמונה סובבת עליו".
את הדרכתו זו של הרמב"ם, המתמצתת פסוקים לא מעטים מפרשתנו השבוע, נאמץ לעצמנו על מנת ששרשרת אמונת ישראל תמשך אצל בנינו ובני בנינו לדורי דורות.

חייל יקר, שבת שלום!
תושבי הישוב היהודי בחברון


פרשת ואתחנן

בס"ד
פרשת ואתחנן
חידוש גדול חידשה לנו פרשתנו השבוע והוא הידיעה שגם הקב"ה מתפלל.

בנאומו של משה לפני הדור הצעיר העומד לעבור את הירדן בכניסתם לארץ כנען, אחרי 38 שנות נדודים במדבר, משחזר רבם של ישראל את ספור מעמד הר סיני. בו הוא מתאר כיצד נבהלו העומדים בתחתית ההר בשמעם את קול ה' "מתוך האש, הענן והערפל"; דבר שהביאם לפנות אל משה בבקשה שרק הוא יוסיף לשמוע את דברי ה', ויקבלום כולם ממנו, פן ימותו הם אם מוסיפים לשמוע.

משה בהמשך סיפר איך הוא ניסה להרגיעם ואמר להם שמעמד הנבואי ההוא שהם חווים בא להרים אותם למעלה, למעלה, וחבל שייפסק.
בשלב זה התערב ה' בהצדיקו את העם והוסיף לומר, כפי שצטט אותו משה: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור כל מצוותי כל הימים..." (דברים ב'/כ"ו) ללא ספק הניסוח האמור כאן הוא נוסח של תפילה כאילו אומר "יהי רצון ש..." או "הלואי ש...".ניסוח מפתיע זה של דברי ה' מעורר אותנו לשאול, אל מי מופנית אותה התפילה?! הרי הוא ית"ש בעל כל המתנות וגם את המתנה הזאת של יראת ה' בידו, ורק בידו, לתת לבניו אהוביו; ואם כן מה פשר תפילתו זו של רבון העולמים?

מכאן הסיק הרמב"ם (בהלכות תשובה פרק ה'/הלכה ג' וכן במורה נבוכים חלק ג' / פרק ל"ב) ועוד פרשנים והוגי דעות במחשבת היהדות, שלמרות יכולתו של הקב"ה להעניק גם מנה גדושה של יראת ה' לילוד אשה, הוא ית"ש לעולם לא יעשה כן אלא הוא כביכול משמיט מידו את שליטתו על רצונות האדם על מנת שתתאפשר לו (לאדם) בחירה חפשית; ועל זה אמרו חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (גמרא ברכות דף ל"ג עמ' ב').

בכך העלה הקב"ה את האדם במעלה פוטנציאלית גבוהה מזו של המלאכים העושים רצונו של מקום באופן לא בחירי. רק עשיית רצון ה' מתוך בחירה מקנה לאדם את הזכאות לקבל את ההטבה המירבית שהכין לו בוראו; והיא, ההענקה הזאת, בראש מאוויו ית"ש.
דבר זה בא לידי ביטוי בסיום תפילתו של הקב"ה הנ"ל: "למען ייטב להם ולבניהם לעולם".
ואנו נתפלל שיקוים בנו שני חלקי תפילת ה' הנידונים במהרה בימינו



















לך חייל יקר, שבת שלום!

תושבי הישוב היהודי בחברון

שבת פר' דברים/חזון


תקווה או ייאוש

שבת זו כוללת בתוכה מספר רב של מסרים, אקטואליים מאד לימינו.

קודם כל אנחנו מתחילים את החומש האחרון בתורתנו הקדושה. תחילת חומש דברים, דברי משה רבינו לפני הסתלקותו, סוקרת ארבעים שנות טיול במדבר, מיציאת מצרים עד הנה. בעצם הדרך היתה קצרה יותר, רק אחד עשר יום מחורב, כלומר, מהר סיני, עד לארץ ישראל. אלא, שהשבוע וחצי הפך לארבעים שנה.

כאן משה רבינו מלמד אותנו לקח לדורות. לפעמים יש עיכובים. יכול להיות עכובים בחיי הפרט וגם בחיי הכלל. לפעמים ה'מה שהיה יכול להיות' מסתיים במציאות אחרת. הרי כך היה במדבר, מיד לאחר לידת עם ישראל. מעשה אבות, סימן לבנים. מהו הסימן, הנלמד? שלמרות העיכוב, בסופו של דבר, משיגים את המטרה. היינו צריכים להגיע לישראל, זאת היתה התוכנית, ולבסוף, היא התגשמה.

לא לפני שעבר זמן רב, לא לפני בעיות וסיבוכים, גם בתוך המשפחה, וגם מבחוץ, אבל, אם כל זה, הגענו ליעד. וזה העיקר.

משה גם רומז לסיבות העיכוב, לא בבוטות, אלא ברכות, ובעיקר לחטא העגל ולחטא המרגלים. התוכחה לא בא כעונש, אלא כתזכורת כיצד למנוע עוד עיכובים בעתיד. לא לעבוד אלוהים אחרים, ולא למאוס בארץ חמדתנו. לקח לדורות.

שבת זו גם נקראת שבת חזון, השבת שלפני יום צום ט' באב. הכינוי 'שבת חזון' נלקח מההפטרה שקוראים לאחר קריאת פרשת השבוע, מספר ישעהו. קטע זה, של עשרים ושבע פסוקים, מתחיל רע מאד, אם תיאור מזוויעה של מצב ישראל וירושלים, ובעיקר, ההידרדרות הרוחנית של העם, והשלכותיה, זאת חורבן וגלות. 
אם כן, מדוע מכונה פרשה זו 'חזון ישעהו' ו'שבת חזון?' מתאים יותר היה 'קינת ישעהו' ו'שבת קינה.'

אלא שגם כאן, אסור להסתכל רק בהתחלת הסיפור. חייבים גם להביט אל הסוף. "אִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי... וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ... וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה... אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה...צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה."

כלומר, החזון אינו נבואת הזעם, ותוצאותיה. אלא שהחזון הוא הסוף, התכלית, החזרה לארץ ישראל וירושלים ולאופי הישראלי-יהודי האמיתי, של צדק ומשפט.

חשבון נפש, כמו זה של משה רבינו ושל ישעהו הנביא לא בהכרח מתחיל ב'כי טוב,' אבל, ללא ספק, מסתיים ב'הכי טוב.' רק שלפעמים זה דורש זמן, סבלנות, תקווה ואמונה. ומאמץ עילאי לא ליפול לייאוש. 

שבת שלום בצפיה להמשך הגאולה ולגאולה שלמה במהרה!

פרשת דברים

פרשת דברים

הזמן הוא שנת ה- 40 לצאת בני ישראל ממצרים. המקום הוא ערבות מואב בעבר הירדן המזרחי מול יריחו. הארוע הוא כנס גדול ואחרון של לימוד תורה בו משה רבינו פותח לפני מותו בנאום המכונה על ידי מפרשים מסויימים בשם "נאום הלקח ההיסטורי".

דברי הנאום הזה רשומים בפרשתנו השבוע ובחלקו מספר משה מה קרה לפני 38 שנה כאשר נגזר על כל זכרי הדור מבן 20 ועד 60 למות במדבר בלי להכנס לארץ כנען. הסיפור הזה מוכר לנו מספר במדבר (פרקים י"ג – י"ד) ושם מפורטים כל מרכיביו; וכידוע בשם "פרשת חטא המרגלים".

מפתיע מאוד שלכאורה אין משה מדייק בפרטי הסיפור כפי שמסופר במקור הנ"ל. שם מובלט חלקם העקרי של המרגלים בהפלת לבם של העם והפחדתו; וכן עונשם המיידי שבא לעשרה מהם על הוצאת דבת הארץ. בנאום שלפנינו מואשם בעיקר העם; וכך מסופר: "ויקחו (המרגלים) בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישבו אתנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלקינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלקיכם". (דברים א' / כ"ה/כ"ו)

האם ניתן לחשוב שמשה הטה את עובדות הסיפור המקראי בכוונה מתוך מגמה חינוכית או אחרת?!

לא כך סבור היה רבנו יעקב משה חרל"פ (זצ"ל) הכותב את הדברים האלה: מטבע האדם, שהדבר אשר קרוב אליו ברוחו ובלבבו, לא יועילו כל ההסתות והפיתויים להרחיקו ממנו; ואדרבה מתוך דברי הסתה עצמם יקשיב וישמע טובת הדבר, וימצא חיזוק לדבריו יותר. ולכן אע"פ שהמרגלים הסיתו את ישראל והוציאו דיבת הארץ, בכל זאת אילו העם היו רוצים באמת לעלות לארץ ישראל לא היו מושפעים כלל מדברי הבלע של המרגלים. ואדרבה גם מתוך דבריהם עצמם היו מקשיבים כי טובה הארץ אשר ה' אלקינו נותן לנו , ורק מפני שלא אביתם לעלות לא הטיתם אזנכם לשמוע טובת הארץ" (מי מרום – חלק ה' עמ' רכ"ה).

לפי ההעמקה הפסיכולוגית הזאת משה בהחלט דייק בסיפורו. נכון באופן שטחי ניתן להאשים את המרגלים בהוספת דברים והערכות שלא נתבקשו לתת בדווחם; וכן בהגזמות שליליות מסויימות שיצאו מפיהם. אבל בניתוח עמוק יותר, אשם היה העם שלא חמדו "בארץ חמדה" באופן אמיתי, למרות סגולותיה הרוחניות והחומריות שנאמרו להם מפי ה' עוד בעמדם בהר סיני. (ראה שמות כ"ג / כ"ג – ל"ג)

גם היום רבים מבני עמנו יתרצו את ישיבתם בארצות הגולה בגין קשיים ותופעות שליליות הקיימים במדינת ישראל; אולם עליהם לבדוק היטב בדיקה פנימית אם אין התירוצים נובעים ממאיסה בארץ חמדה. אשריהם חיילי צה"ל השומרים על אחיזתנו בארץ חמדה.

לך חייל יקר, שבת שלום!


מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת דברים

בס"ד

פרשת דברים

הזמן הוא שנת ה- 40 לצאת בני ישראל ממצרים. המקום הוא ערבות מואב בעבר הירדן המזרחי מול יריחו. הארוע הוא כנס גדול ואחרון של לימוד תורה בו משה רבינו פותח לפני מותו בנאום המכונה על ידי מפרשים מסויימים בשם "נאום הלקח ההיסטורי".

דברי הנאום הזה רשומים בפרשתנו השבוע ובחלקו מספר משה מה קרה לפני 38 שנה כאשר נגזר על כל זכרי הדור מבן 20 ועד 60 למות במדבר בלי להכנס לארץ כנען. הסיפור הזה מוכר לנו מספר במדבר (פרקים י"ג – י"ד) ושם מפורטים כל מרכיביו; וכידוע בשם "פרשת חטא המרגלים".

מפתיע מאוד שלכאורה אין משה מדייק בפרטי הסיפור כפי שמסופר במקור הנ"ל. שם מובלט חלקם העקרי של המרגלים בהפלת לבם של העם והפחדתו; וכן עונשם המיידי שבא לעשרה מהם על הוצאת דבת הארץ. בנאום שלפנינו מואשם בעיקר העם; וכך מסופר: "ויקחו (המרגלים) בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישבו אתנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלקינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלקיכם". (דברים א' / כ"ה/כ"ו)

האם ניתן לחשוב שמשה הטה את עובדות הסיפור המקראי בכוונה מתוך מגמה חינוכית או אחרת?!

לא כך סבור היה רבנו יעקב משה חרל"פ (זצ"ל) הכותב את הדברים האלה: מטבע האדם, שהדבר אשר קרוב אליו ברוחו ובלבבו, לא יועילו כל ההסתות והפיתויים להרחיקו ממנו; ואדרבה מתוך דברי הסתה עצמם יקשיב וישמע טובת הדבר, וימצא חיזוק לדבריו יותר. ולכן אע"פ שהמרגלים הסיתו את ישראל והוציאו דיבת הארץ, בכל זאת אילו העם היו רוצים באמת לעלות לארץ ישראל לא היו מושפעים כלל מדברי הבלע של המרגלים. ואדרבה גם מתוך דבריהם עצמם היו מקשיבים כי טובה הארץ אשר ה' אלקינו נותן לנו , ורק מפני שלא אביתם לעלות לא הטיתם אזנכם לשמוע טובת הארץ" (מי מרום – חלק ה' עמ' רכ"ה).

לפי ההעמקה הפסיכולוגית הזאת משה בהחלט דייק בסיפורו. נכון באופן שטחי ניתן להאשים את המרגלים בהוספת דברים והערכות שלא נתבקשו לתת בדווחם; וכן בהגזמות שליליות מסויימות שיצאו מפיהם. אבל בניתוח עמוק יותר, אשם היה העם שלא חמדו "בארץ חמדה" באופן אמיתי, למרות סגולותיה הרוחניות והחומריות שנאמרו להם מפי ה' עוד בעמדם בהר סיני. (ראה שמות כ"ג / כ"ג – ל"ג)

גם היום רבים מבני עמנו יתרצו את ישיבתם בארצות הגולה בגין קשיים ותופעות שליליות הקיימים במדינת ישראל; אולם עליהם לבדוק היטב בדיקה פנימית אם אין התירוצים נובעים ממאיסה בארץ חמדה. אשריהם חיילי צה"ל השומרים על אחיזתנו בארץ חמדה.


לך חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון


פרשת דברים

בס"ד
פרשת דברים
חיילים יקרים ואהובים ה' עמכם!
אנו נמצאים בתוך תשעת ימי האבל והצער על חורבן בית המקדש והגלות הקשה שבאה בעקבותיו.
אלפיים שנות גלות ועדיין אנו בוכים וכואבים את האובדן הנורא, את הסתלקות השכינה, רוח הקודש והנבואה מעמנו. ונשאלת השאלה איך יתכן ששנים רבות כל כך עברו ועדיין התופעה המוזרה, שאין לה אח ורע בתולדות העמים, של רבבות ומליוני יהודים שיושבים על הרצפה ומקוננים על "איזשהו בניין" שחרב?
על מנת להבין זאת, נעסוק קצת בפיזיקה. ידוע ומפורסם החוק הפיזיקלי שנקרא "חוק שימור האנרגיה", הרי לפניכם הציטוט של החוק: "חוק שימור האנרגיה קובע, שאנרגיה לא נוצרת ולא נעלמת, היא משנה צורה מסוג אנרגיה לסוג שונה. בניסוח אחר: שינוי האנרגיה במערכת סגורה כלשהי מתבטא רק בשינוי צורת האנרגיה או במיקומה, ואילו כמות האנרגיה קבועה תמיד ". לדוגמא, כל מי שראה את התיעוד של התמוטטות בנייני התאומים בארה"ב, ראה את גל ההדף העצום שנוצר מההתמוטטות והגיע למרחק של מאות מטרים אם לא יותר. כלומר האנרגיה שהיתה בתוך הבניין נהפכה לגל הדף עצום.
אם כך בעולם החומר בוודאי שאף כך הם חוקי העולם הרוחני. אחת המצוות החשובות ביותר בתורה היא מצוות התשובה. היסוד של העולם כולו בנוי על האפשרות לשוב ולהתחרט על המעשים הלא טובים שעשינו ולתקן מהשורש את מה שקלקלנו. משמעות הדבר, שהמעשה שנעשה ( האנרגיה לצורך המשל ) לא נעלם, האנרגיה נשמרת, וכאשר אני מתחרט על אותו מעשה בכוחי להפוך אותו לאנרגיה חיובית. זהו יסוד התשובה.
לפי עקרון זה כל חורבן הוא פוטנציאל עצום לבניין, כפי שביטאו זאת חכמינו ז"ל: "ביום שחרב בית המקדש נולד משיח" , כלומר החורבן פתח לנו אפשרות של בניין מחדש, ולא רק בניין מחדש אלא בניין חזק יציב ואיתן יותר מהקודם "נולד המשיח". יוצא מכאן רעיון חשוב מאוד והוא, שהחורבן לא נועד להעניש ולנקום בנו על מעשינו הרעים, אלא לאפשר בניין של חיים טובים ומתוקנים יותר.
רעיון זה מופיע בצורה נפלאה בגמרא מסכת יומא ביחס לכרובים שהיו על הארון. ארון הברית הכיל בתוכו את לוחות הברית, והיה הכלי הקדוש ביותר במקדש. על הארון היו שני כרובים, שלפי ההסבר המקובל היו בצורה של איש ואישה. הדמות של איש ואישה באה לבטא את האהבה השוררת בין עם ישראל (ה"אישה") לקב"ה ("האיש"). אומרת הגמרא, כאשר בנ"י עשו את רצונו של ה' פני הכרובים היו "איש אל אחיו" פנים מול פנים, אולם כאשר חס ושלום לא עשו רצונו של ה', באופן ניסי פני הכרובים הצתודדו כלפי ההיכל. ממשיכה הגמרא ומתארת את החורבן ואומרת, שכאשר נכנס טיטוס הרשע לקודש הקודשים בזמן החורבן ראה את הכרובים שפניהם "איש אל אחיו"!?. תמוה מאוד, הרי בזמן החורבן היה כעס גדול ונתק בין ה' לישראל, ואיך יתכן שהכרובים מסמלים את החיבור האידיאלי ?
אלא, רבותי היקרים, ה' רצה להראות לנו שגם כאשר הוא כועס ומחריב, הוא עושה מתוך אהבה עצומה ורצון לתקן ולשכלל את מעשינו. דווקא בזמן הפרידה מתחזק יותר ויותר הקשר.
על פי זה נוכל להבין שאלפיים שנות גלות, הן אלפיים שנות בניה וציפיה ובניין הדרגתי שלב אחרי שלב עד לבניין השלם. משל למה הדבר דומה? לאדם שלא עלינו עבר תאונה ונפגעה ההליכה שלו. על מנת לחזור להליכה רגילה הוא צריך ללמוד מחדש כמו תינוק איך הולכים, איזה שריר צריך להפעיל וכו'.
לכן, אנו לא רק שלא שוכחים אלא יודעים ומאמינים שהגלות בונה ומתקנת ומתוך כך אנו מלאי תקווה וצפיה. נסיים בסיפור עממי על נפוליאון קיסר צרפת: על פי אותו סיפור, הגיע נפוליאון לבית-כנסת מט לנפול באחת העיירות, ופגש שם יהודים יושבים על גבי הרצפה וממררים בבכי. "מדוע אתם בוכים?" שאל המצביא הגדול. "אנו בוכים על בית המקדש שחרב", השיבו המקוננים. "לפני כמה זמן חרב אותו בית מקדש?", הוסיף המצביא להקשות. התשובה הכתה אותו בתדהמה: "לפני למעלה מ-2000 שנים". נפוליאון הגיב במלים אלו: "עַם השומר על זיכרון חורבנו הלאומי אלפיים שנה ולכאוב אותו כאילו קרה לו עצמו, עַם נצחי הוא, וכל העולם כולו לא יוּכל לו.".
יהי רצון שנזכה לראות במהרה את בניין בית המקדש בתפארתו ובעבודת הכהנים והלויים במהרה בימינו

לך חייל יקר – שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת דברים

בס"ד


פרשת דברים

הזמן הוא שנת ה- 40 לצאת בני ישראל ממצרים. המקום הוא ערבות מואב בעבר הירדן המזרחי מול יריחו. הארוע הוא כנס גדול ואחרון של לימוד תורה בו משה רבינו פותח לפני מותו בנאום המכונה על ידי מפרשים מסויימים בשם "נאום הלוח ההיסטורי".
דברי הנאום הזה רשומים בפרשתנו השבוע ובחלקו מספר משה מה קרה לפני 38 שנה כאשר נגזר על כל זכרי הדור מבן 20 ועד 60 למות במדבר בלי להכנס לארץ כנען. הסיפור הזה מוכר לנו מספר במדבר (פרקים י"ג – י"ד) ושם מפורטים כל מרכיביו; וכידוע בשם "פרשת חטא המרגלים".
מפתיע מאוד שלכאורה אין משה מדייק בפרטי הסיפור כפי שמסופר במקור הנ"ל. שם מובלט חלקם העקרי של המרגלים בהפלת לבם של העם והפחדתו; וכן עונשם המיידי שבא לעשרה מהם על הוצאת דבת הארץ. בנאום שלפנינו מואשם בעיקר העם; וכך מסופר: "ויקחו (המרגלים) בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישבו אתנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלקינו נותן לנו ולא אבותם לעלות ותמרו את פי ה' אלקיכם". (דברים א' / כ"ה/כ"ו)
האם ניתן לחשוב שמשה הטה את עובדות הסיפור המקראי בכוונה מתוך מגמה חינוכית או אחרת?!

לא כך סבור היה רבנו יעקב משה חרל"פ (זצ"ל) הכותב את הדברים האלה: מטבע האדם, שהדבר אשר וקרוב אליו ברוחו ובלבבו, לא יועילו כל ההסתות והפיתויים להרחיקו ממנו; ואדרבה מתוך דברי הסתה עצמם יקשיב וישמע טובת 

פרשת דברים

בס"ד

פרשת דברים

האם צריך להיות נחמד?!
נאמר בפרשתנו "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים ידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (א', י"ג)
לכאורה, כל אחד מאתנו שיתבקש להסביר  את המושג "חכמים" יאמר, חכם, הוא איש שלמד הרבה,איש שיש לו הרבה שכל, או איש שיודע לפתור בעיות מורכות וכן הלאה..
רש"י במקום מסביר: "חכמים-כסופים", ו"שפתי חכמים" מסביר את רש"י ואומר אלו אנשים נחמדים המתנהגים באופן שאנשים נכספים אליהם, ורוצים להיות בחברתם.
כמו כן גם בפרקי אבות כתוב שאחת מהדרכים בהם נקנית התורה היא להיות "אהוב על הבריות", וכבר נאמר על התורה: "דרכיה דרכי נועם". א"כ יש עניין גדול להיות נחמדים ונעימים לסביבה. אך האם בכל מקרה ובכל מצב?
האם מפקד בצה"ל, או מחנך כתה או הורה גם הם צריכים ויכולים להיות נחמדים ונעימים תמיד? מובן שלא תמיד,ישנם מצבים שבהם חייבים ליהיות קשוחים ולהטיל מורא ואימה על הציבור!אך למרות הקשיחות הרגעית אפשר ליהיות נחמדים ונעימים-אנשים אשר רצוי ומיוחד ליהיות בקרבתם.
 הגמרא במסכת שבת מביאה מספר מקרים שבהם תלמידי חכמים גדולים נאלצו ל"שחק אותה" קשוחים ע"מ להטיל מרות או להפסיק מצב של קלות ראש,ועדיין נחשבו לאנשים צדיקים ועליונים אשר עיני כל עם ישראל היו נשואות אליהם.  
לסיכום, נא' "מהיות טוב על תקרא רע", כל מקום שאתה יכול להיות טוב, תהיה טוב, וזהו ה"חכם" האמור בפרשתנו ע"פ רש"י.


חייל יקר, שבת שלום!
תושבי הישוב היהודי בחברון


פרשת מסעי

בס"ד
פרשת מסעי

פרשת השבוע שלנו מתחילה ברשימה ארוכה של 42 מסעות שעברו בני ישראל בארבעים שנה במדבר סיני.
מלבד אי אלו הערות לוואי המזכירות איזה מאורע שקרה לעם ישראל בדרכם, הרי לפנינו כ- 50 פסוקים שאין בהם אלא רשימה שמית יבשה של מקומות. כמו למשל "ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין. ויסעו ממדבר סין ויחנו בדופקה ויסעו מדופקה ויחנו באלוש" וכך לאורך כל 50 הפסוקים.


וצריך להבין מדוע רשימה סתמית זו של מיקומים כה חשובה לנו? מה זה בא ללמד אותנו לדורות? הרי בתורה הקדושה כל אות היא בעלת משמעות וא"כ, מה הצורך ברשימה שמית יבשה וארוכה שאולי יש לה משמעות לחוקרי עתיקות או לגיאוגרפים אך איזה מסר התורה רוצה להעביר לנו ברשימה זו?


אכן, התורה חששה משאלות אלו ותמיהות אלו ולכן הקדימה בתחילת הפרשה את האמירה: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י ה'" כלומר, דע שכל כתיבת הרשימה הזאת ע"י משה היא בהנחיה ישירה מאלוקים.


בהבנת הענין ישנם כמה פירושים ואנו נביא 2 פירושים:
פירושו של רש"י: היה אפשר לחשוב שכל ה – 40 שנה "טירטר" אותנו הקב"ה ממקום למקום ללא מנוחה. לכן באה התורה ומסבירה לנו שלא כך. בסה"כ היו 42 מסעות מתוכם 14 בשנה הראשונה ו – 8 מסעות בשנה האחרונה, ושאר 20 המסעות היו במשך 38 שנה, כך שרוב הזמן עם ישראל לא טחן מסעות ולא ישב במנוחה.
פירושו של "הבאר יצחק": התורה אמנם מסתפקת כאן בנתינת נ.צ קצרים אך לכל נ.צ יש סיפור שלם מאחוריו ולכל סיפור יש ערך ולימוד לדורות עולם. ועכשיו, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל אל המנוחה והנחלה כדאי להיזכר מה עבר עלינו ומה נבנינו מזה.


חייל אשר נמצא באמצע מסלול, הרבה פעמים נראה שעוברים עליו כל מיני דברים לא ברורים, קשים, מעצבנים, טרטורים של הסמל ושל המ"פ, וכו'. צריך לדעת שאין זה סתם, אלא כך בונים חייל לוחם. ורק בסוף הדרך, בסוף המסלול או אפילו רק בזמן אמת של מלחמה או היתקלות מבינים כמה כל דבר בנה אותך לקראת זה. רק המבט לאחור מאפשר להבין את זה.


ולא רק הצבא הוא מסלול, אלא החיים כולם הם "מסלול". מסע ולא רק אדם כיחיד, עובר את המסע-מסלול הזה, אלא כולנו כעם עוברים מסלול, מאברהם אבינו שחי כאן לפני כ- 3,800 שנה דרך מצרים, מדבר סיני בית מהקדש הראשון והשני, גלות של 2,000 שנה, השואה הנוראה ובתקומה מדהימה של מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות. וההמשך הטוב עוד לפנינו, אמנם יש קשיים ולא הכל פשוט, אבל החיים הם כמו אופניים, מי שלא מתקדם, נוסע אחורה ואנחנו בדרך קדימה.


בכך שכל אחד מאתנו יהיה בן אדם טוב יותר, אכפתי יותר, מוסרי יותר, וביחד כשכולנו כחברה נהיה כאלו, אז לא נהיה רק מדינה שכולם מחפשים אותה אלא מדינה שכולם רוצים להידבק בה וללמוד ממנה.


לך חייל יקר, שבת שלום ובהצלחה בהמשך המסלול!
מתושבי הישוב היהודי
היהודי בחברון

  

פרשת מסעי

בס"ד
פרשת מסעי

ארבעים ושניים מסעות מונה משה. רובם ככולם – שמות שאין בידינו לזהותם כיום, בהעדר רצף של יישוב במדבר אשר יוכל לשמר את השמות במקומם. ואכן כל המפרשים תוהים ותמהים: לשם מה נמנו כל אותם מסעות?

"אלה מסעי בני ישראל... ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, ואלה מסעיהם למוצאיהם". ארבעים ושניים מסעות מונה משה. רובם ככולם – שמות שאין בידינו לזהותם כיום, בהעדר רצף של יישוב במדבר אשר יוכל לשמר את השמות במקומם.
 ואכן כל המפרשים תוהים ותמהים: לשם מה נמנו כל אותם מסעות? הנצי"ב מוולוזי'ן מחלק את המסעות לשלושה חלקים: החלק הראשון – ממצרים לכיוון ארץ ישראל, עד קדש ברנע, שם אירע חטא המרגלים. בחלק זה היה המסע מכוון למטרה ידועה, ועל כן היה ערך לנסיעה עצמה, לעצם התנועה אל היעד הנכסף.
 על כך נאמר: "אלה מסעי בני ישראל".
החלק השני– מסעות חסרי כיוון ומשמעות ברחבי המדבר. שם לא היה ערך לנסיעה. המשמעות היחידה היתה יציאה מן המקום הקבוע. על כך נאמר: "מוצאיהם למסעיהם". היציאה היא העיקר, ואילו המסע עצמו – חסר משמעות. והחלק השלישי הוא המסעות לכיוון הארץ המובטחת, אשר נסתיימו" בערבות מואב על ירדן ירֶחו".
 גם כאן חוזרת וניתנת המשמעות לנסיעה עצמה, ולא ליציאה מן המקום הקודם. "אלה מסעיהם למוצאיהם", כאשר הנסיעה עיקר והיציאה טפלה אליה. שלושה שלבים אפוא בדרך אל הארץ המובטחת. בהתחלה – תנועה מהירה אל עבר היעד. בהמשך – תנועה חסרת תכלית שאינה מבטאת אלא חוסר מנוחה. ורק בסוף – תנועה המגיעה בסופה אל היעד, אף על פי שהיא מסתבכת ונאלצת לחזור על עקבותיה ולסבוב את ארץ אדום כדי להגיע אל ערבות יריחו.
 על דבר נוסף עומד רבנו בחיי. עשרים מסעות היו בשלושים ושמונה השנים של גזרת המרגלים. כולם מרוכזים היו במחצית השנייה, כאשר במחצית הראשונה עמדו ישראל במקומם. תשע עשרה שנה של דריכה במקום, ותשע עשרה שנה של חוסר מנוחה ותנועה ללא תכלית.
(ומעניין, שהמספר 19 הוא מספר השנים בתחילת ימי הבית השני, בהן הושבתה בניית בית המקדש – עי' רמב"ן ויקרא כו, מב; והוא מספר השנים שהיה בין הקדמת המדינה לשחרור ירושלים, כאשר מאז ועד עתה עברו עוד 38 שנה, שהן 19X2). הקורא את הדברים הללו, יבחין מיד כי לנגד עיניו נגלה מבנה שלם של מהלך היסטורי, על כל מרכיביו ושלביו, ועל כל המשברים המלווים אותו בדרכו.
ואכן, בסוף דבריו עומד רבנו בחיי על כך שסדר המסעות מהווה סימן מן הגאולה הראשונה אל הגאולה האחרונה. בעקבות דבריו נאמר אנו, הרואים את כל המרכיבים הללו במהלך זה של גאולתנו: בראשית ימי המפעל הציוני, ואף בראשית ימיה של המדינה, ניכר היה כי ישנו יעד ברור אשר המהלך כולו חותר אליו, בבחינת "אלה מסעי בני ישראל".
 ככל שעבר הזמן ניכרו שתי התופעות: הן דריכה במקום מתוך עייפות, והן הליכה מזגזגת מיעד ליעד ללא תכלית ברורה, מתוך תחושה עמוקה של חוסר נחת במקום שבו עומדים, בבחינת "מוצאיהם למסעיהם". אולם בסופו של דבר מגיעים אל השלב השלישי – "מסעיהם למוצאיהם", מסע אל הארץ המובטחת, שאמנם הוא קשה, ארוך ומפותל, אולם צועד אל יעד ברור- "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים

לך חייל יקר – שבת שלום!
מתושבי הישוב היהודי בחברון