בס"ד
פרשת בהר-בחקותי
בקריאת התורה השבת, עם ישראל נפרד זמנית מספר
ויקרא.
מענין הדבר, שסיומו של הספר כמו פתיחתו משטח
לפנינו מסגרת של מצוות בתחום הנדיבות. פרקים א' – ג' בראשית הספר מפרטים את
האפשרויות השונות הניתנות לאדם בישראל להביא למקדש ה' סוגי קרבנות נדבה; והפרק
האחרון (פרק כ"ז) פותח במגוון אפשרויות בהן יהודי יכול לנדב נדבות כסף לאוצר
המקדש לכבוד בני משפחה או חברים בשני המינים (זכר ונקבה), ובכל הגילאים מבן חודש
ומעלה. כמו כן מפורטים בהמשך הפרק ההוא עוד סוגי מתנות רכוש שמורשים להקדיש למקדש
ואין הן דרושות על פי הדין, ואין הן נובעות מדרישות הדין אלא מנדיבות לבו של
המקדיש.
תופעה המעוררת התבוננות היא זאת שבסיום הפרק
שלפני זה הנדון, כתוב "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני
ישראל בהר סיני". פסוק זה בהחלט ראוי להיות הסוגר של כל ספר ויקרא אבל אין בו
הסגירה; כי הרי כנספח, נשאר פרקנו – פרק כ"ז – פרק הנדיבות.
יהיה מי שיסביר שאמנם הפרק האחרון הינו באמת
ספח כי בו יש חופש הפעולה ליהודי ולא חובות; אולם אין הסבר זה מספיק כי מוזכרות
בפרק זה גם שתי מצוות שהן חובה: בכורות (פסוקים כ"ו – כ"ז) ומעשרות דגן
ובהמה (פסוקים ל' – ל"ג); וכן לא נשכח (והדבר כבר צוין למעלה) שהספר גם נפתח
בשלשה פרקים המתארים חופש פעולה במסגרת קרבנות נדבה (עולות, מנחות ושלמים).
קושי נוסף יש בכך שגם פרקנו נסגר בחתימה כללית:
"אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני".
אולי נבין יותר את התופעה הנחקרת כאן אם נשים
לב שהמיחד את פרקנו, גם הנדבות וגם החובות, הוא שבכח דבורו אדם הופך עצמים שונים לחפצי קודש ואף גורם איסור למי
שיהנה מהם הנאת חולין. זה חדוש עצום של תורתנו ואולי כדי להבליטו ממוסגר פרקנו בין
שתי חתימות: חתימה אחת סוגרת על חוקים, משפטים ותורות שנתקדשו בכך שנתנו על ידי
הקב"ה בינו ובין בני ישראל; כלומר פי ה' קדשם; והם מחייבים כל אדם בישראל
במסגרת של בריתי; וחתימה שניה הנותנת גושפנקא אלקית של קדושה לדבורי אדם הנהפכים למצוות ה' מכח פיהו.
המסקנה המתבקשת מעיוננו זה היא שנכיר בערך הקדושתי
שניתן לכח דבורנו ושנכבדו בל יתחלל על ידי דבורים בלתי הגונים וחסרי משמעות.
המסקנה הזאת צריכה לחזק את כוונתנו באמרנו שלש
פעמים ביום "יהיו לרצון אמרי פי
והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי".
חייל יקר, שבת שלום!
תושבי
הישוב היהודי בחברון
