תורה לחיילים - פשרת השבוע לצה"ל בחברון: May 2013

פרשת שלח

שבת שלום לחיילים היקרים העומדים על משמר ארצנו בעיר אבותינו- חברון.

פרשת שלח מתחילה בסיפור שליחת 12 המרגלים לתור- לבדוק את ארץ ישראל לפני כניסת עם ישראל אליה.

חכמים אומרים שהקב"ה לא רצה שישלחו מרגלים אבל בגלל שהעם ביקש, הקב"ה הסכים, ואמר למשה שלח לך אנשים שיתורו את הארץ. המרגלים מסתובבים בארץ ולבסוף חוזרים ואומרים לעם, שהארץ הזאת לא טובה- אנשים מפחידים גרים שם הכל משונה בארץ הזאת.

עד שכלב שהיה אחד מהמרגלים משתיק את המדברים בגנותה של הארץ ואומר "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה'"- כלב בן יפונה ויהושע בן נון לא השתתפו בעצת המרגלים הרעה. איך הם היו מסוגלים לעמוד בלחץ?

כשהמרגלים עברו בארץ ליד חברון תכלב בן יפונה פרש מהם והלך להתפלל על קברי האבות פה בחברון במערת המכפלה ועיקר תפילתו הייתה שה' ישמור אותו מהעדה הרעה ולכן גם עכשיו משתיק כלב בן יפונה את העם, אבל הקב"ה כעס מאוד על אותו הדור שקיבל לשון הרע והעניש את אותו הדור שכולם ימותו במדבר ועד אז יסתובבו במדבר, משה מתפלל לה' וה' סולח אבל ה' לא מוותר על העונש.

נשאלת השאלה למה על חטא העגל שעם ישראל עבדו ע"ז ישר אחרי מתן תורה בסיני הקב"ה סלח לגמרי על עונשו אע"פ שהיה פגיעה ממש בכבודו ואילו כאן על הארץ באדמה הקב"ה לא מוחל לכאורה צריך להיות ההפך .

אלא צריך להבין את מעלתה של ארץ ישראל כמה היא חשובה בעיני ה' אפילו יותר מפגיעה בכבודו כמה חיבה יש לבורא לאדמה הזאת וכמה כאב יש לבורא אם מואסים בארץ הזאת.

וכנגד עדת המרגלים אנו נוסיף ונספר בשבחה של ארץ ישראל ונשאב מכוחם של האבות הקבורים פה ומכוחו של כלב בן יפונה שאמר: " עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה'".

וגם אנו לא נפסיק להילחם ולשמור ולהאמין שכל הארץ הטובה הזאת שלנו לנצח נצחים.

פרשת שלח לך

בס"ד

פרשת שלח לך

טובה הארץ מאוד מאוד

בפרשת השבוע שלנו מסופר שהקב"ה מצווה את משה רבינו לשלוח מרגלים לרגל את ארץ ישראל לפני שהעם אמור להכנס לארץ בבואו מהמדבר.

משה רבינו שולח 12 מרגלים לארץ ישראל והם תרים ובוחנים את הארץ מקרוב ואח"כ כשהם חוזרים חזרה לעם ישראל הם מספרים בגנותה של ארץ ישראל. איך שהארץ אוכלת יושביה, איזה ארץ לא נורמלית, יש שם בני ענקים, אם ננסה להתקרב לארץ הם יהרגו אותנו, אין לנו סיכוי בכלל וכו'. פשוט גורמים לעם ישראל יאוש גמור מארץ ישראל, אחרי שעם ישראל ציפה לשוב לארץ ישראל הרבה דורות וחלם והתגעגע עכשיו אומרים לו הארץ הזאת אינה טובה – חבל שלא נשארנו במצרים.

אבל בכל זאת היו 2 מרגלים מתוך ה- 12 : יהושע בן נון וכלב בן יפונה שהשתיקו את המרגלים האחרים ואמרו לכולם "טובה הארץ מאוד מאוד" הארץ הזאת היא ארץ זבת חלב ודבש, ה' לא סתם מביא אותנו אליה וגם אין ממי לפחד כמו שניצחנו עד היום במלחמות, ה' יעזור לנו. שכחתם את הניסים הגדולים? מסופר שכאשר המרגלים הגיעו לחברון ,כלב פרש מהם והלך להשתטח ולהתפלל על קברי האבות במערת המכפלה וביקש מה' שיציל אותו מעצת המרגלים לדבר בגנותה של ארץ ישראל. באמת הקב"ה לא סלח לעם ישראל על חטא המרגלים למרות שעל חטאים אחרים חמורים הקב"ה סלח על לשון הרע, על ארץ ישראל – ארץ החיים צריך לעבוד קשה לכפר על חטא זה.

התיקון הכי גדול לפרשת המרגלים הוא : לספר בשבחה של ארץ ישראל כך אומרים לנו חכמים. להתחבר לכלב ויהושע אוהבי הארץ שצעקו טובה הארץ מאוד מאוד אשר לקחו את כוחם מכאן מחברון מהאבות הקדושים הקבורים פה.

שנזכה כולנו לשאוב את הכוח מהמקום הזה ולהגיד לעם ישראל גם היום פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות.

לך חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת שלח לך

בס"ד

פרשת שלח לך

השבת נקרא בתורה את סיפור חטא המרגלים. אנו מאמינים שסיפורי התורה לא נכתבו על מנת ללמד אותנו היסטוריה, אלא כדי ללמוד מוסר השכל, הדרכה בדרך עבודת ה', ובעיקר הדרכה במילוי ייעודנו כעם אשר נועד להפיץ ולהאיר לעולם כולו את האור האלוקי הקיים בבריאה ובעולם כולו "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".

ישנם שני חטאים מרכזיים שבנ"י עשו במדבר, ושהייתה להם השלכה מהותית על רמתם הרוחנית של עם ישראל בפרט ומתוך כך על רמתו הרוחנית של העולם כולו, שתלויה באופן ישיר בעם ישראל. האחד הוא חטא העגל, והשני חטא המרגלים.

חטא העגל היה מכוון כלפי ה', ואילו חטא המרגלים כוון באופן ישיר כלפי ארץ ישראל, אם כי בסופו של דבר הגיעו הדברים עד כדי כפירה ביכולתו של ה' להביא את העם לארץ ולהתגבר על יושבי הארץ.

אין אנו יכולים לקבוע ולהעריך על פי קוצר תפיסתנו והשגתנו את חומרת הפגיעה בכל אחד מהחטאים הנ"ל, ואף לא להעריך איזה מהם חמור יותר. אולם על פי מבחן התוצאה נוכל לקבל רושם כל שהוא על חומרת המעשה.

בחטא העגל, לאחר מאמצים עילאיים תוך סיכון עצמי גבוה הצליח משה לשכנע ולפייס את ה', ובסופו של דבר הסתכם העונש במגפה שנגף ה' את העם ללא תאור של מספר ההרוגים.

בחטא המרגלים לאחר שהמרגלים הסיתו את העם נגד הכניסה לארץ כתוב : "ויתנו העם את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". ושוב נזקק משה לפייס את הקב"ה, ואמנם ה' סולח ולא משמיד את כל העם, אך העונש חמור מאוד. כל העם היוצא ממצרים ימות במדבר ולא יכנס לארץ, בנוסף אומר המדרש: אומר הקב"ה: אתם בכיתם בכייה של חינם( ללא סיבה אמיתית), אני אקבע לכם בכייה לדורות. ואכן לצערנו הרב אותו יום מר ונמהר היה ליל תשעה באב, ואכן עד היום כל שנה אנו יושבים בלילה זה על הרצפה ומבכים את חורבן המקדש והארץ.

יוצא אם כן שלעומת עונש חטא העגל שהסתכם במגפה, את תוצאותיו של חטא המרגלים אנו סובלים עד היום.

ראו עד היכן מגיעה הפגיעה בארץ חמדת אבות ארץ ישראל,שלא די בכך שדור המדבר מת כולו במדבר, עד עצם היום הזה אין הקב"ה מוחל על כך. המאיסה בארץ ישראל היא מאיסה בהנהגה האלוקית, משום שאך ורק דרך הארץ האלוקות מתגלה בעם ישראל ובגויים. בלעדי הארץ המיוחדת הזו אין לנו שום אחיזה בעולם הזה הגשמי, ואף לא בעולם הרוח.כל הרכוש הרוחני וכל ההשגות הרוחניות שנרכשו בגלות נחשב כאין לעומת לימוד תורה בארץ ישראל. וכך דורשת הגמרא על הפסוק "וזהב הארץ ההיא טוב מאוד" אין תורה כתורת ארץ ישראל.

התיקון העיקרי לחטא המרגלים, לאותה בכייה של חינם, הנו תגבור, חיזוק, העמקה וחידוד הקשר והאחיזה בארץ הקדושה הזו. כל אחד מאיתנו באשר הוא גר מהגליל ועד הנגב מנהריה דרך תל אביב ועד אילת, יפנים וישמח בחלקו בארץ הזו. עם כל הסיבוכים והבלבולים אחרי הכל אנו בארץ חלומות אבותינו ארץ ישראל. יהי רצון שמתוך העשייה הזו נזכה לתיקון המלא של חטא המרגלים, לשיבת כל העם מכל קצווי תבל לארצו הטבעית ולבנין המקדש במהרה בימינו.

חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת שלח לך

בס"ד

פרשת שלח לך

בפרשתנו פרשת שלח, מסופר על 12 המרגלים שבאים לבדוק את ארץ ישראל , לבחון את דרכי הגישה אל הארץ הטובה. והנה המרגלים במקום זה בוחנים את הארץ האם היא טובה והאם שווה להכנס אל הארץ שהקב"ה הבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב למשה ולכל עם ישראל.

קודם כל נותנים להם מתנה ולא עוד אלא ה' בכבודו ובעצמו נותן את המתנה – את הארץ והוא מעיד על המתנה הזאת שזו ארץ טובה ומשובחת, אבל הם, המרגלים מתחילים להסתכל על הפגמים של הארץ ואומרים שזו ארץ מוזרה, פירות ענקיים, אנשים ענקיים יושבים שם במבצרים . אין סיכוי לכבוש אותה!!! ובכלל, לא שווה להיכנס אליה. עדיף היה להישאר עבדים במצרים. אבל 2 מרגלים לא מסכימים להוציא לשון הרע על הארץ: יהושע בן נון וכלב בן יפונה.

כשנכנסים לרגל את הארץ, כלב פורש משאר המרגלים ופונה והולך לעיר חברון "ויבא עד חברון" – אומרים חכמים שהלך להשתטח על קברי אבות וביקש מה' שיציל אותו מהעצה הרעה של המרגלים – כלב בן יפונה מתחבר לאבות האומה שהתהלכו כאן בארץ ישראל והרגישו את קדושת הארץ הטובה – ארץ האמונה. וכשחוזר חזרה אל כל העם עם שאר המרגלים, כלב בן יפונה משתיק את שאר המרגלים המדברים רע על ארץ ישראל ומצטרף אליו יהושע בן נון , הם מדברים בשבח הארץ ואומרים: "עלה נעלה וירשנו אותה".

גם אנחנו היום נשאב את כוחנו מהאבות ומחברון ונגיד "טובה הארץ מאד מאד" - כדברי כלב ויהושוע בזמנם. ואין ספק שלא ירחק היום שכל ישראל והעולם כולו יכירו בערכה של ארץ ישראל ובערכו של עם ישראל היושב בה ובברכה הגדולה שמביא דבר זה לאנושות כולה.

לך חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

חג שבועות

חג שמח חיילים יקרים!

אנו עומדים עכשיו בחג השבועות שנקרא גם חג הביכורים, החג נקרא כך משום שאת כל ביכורי הפירות, הפירות הראשונים שגדלים על העצים מעלים לירושלים, פירות הקיץ מתחדשים ויש אוירה של תחילת הקיץ והתחדשות באויר.

אבל מה שהתחדש בעיקר בחג הזה זה נתינת התורה לעם ישראל. נתינת התורה נעשית במעמד כל עם ישראל חמישים יום אחרי שיצאו ממצרים, מעמד מרשים ומחריד שלא ישכח לעולם, כמו שמתואר בפסוקים: "ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר, והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד משה ידבר והאלוקים יעננו בקול".

בספר "הכוזרי" שכתב רבי יהודה הלוי, מספר על מלך ארץ כוזר, שחיפש מה הדרך שבא אלוקים רוצה שנלך? מהי "הדת" האמיתית שאלוקים נתן לאדם? מסופר שהזמין לארמונו חכם פילוסוף שאולי יתן מענה מה היחס בין אלוקים לאדם, הפילוסוף לא סיפק את המלך בתשובותיו וניסה המלך אולי ימצא תשובה אצל הנוצרים, וגם הם לא סיפקו את דרישת האמת שלו, וכך הזמין חכם מוסלמי ועדיין נשאר ללא מענה לשאלותיו, עד שהזמין לפניו חכם יהודי ודן איתו בכל השאלות על הדת ואמונה באלוקים.

שאל המלך הרי כל דת טוענת שאלוקים נגלה אל נביאיו ועשה להם ניסים, כך טוענים הנוצרים, וכך טוענים המוסלמים ביחד למוחמד. למה שנאמין שאלוקים נגלה ליהודים יותר משנאמין לאחרים.

ענה לו אותו חכם יהודי: אצל המוסלמים והנוצרים כל סיפורי הנבואות והניסים נעשו תמיד לאדם אחד או אנשים בודדים. ואותם אנשים הלכו ושכנעו את המון העם בזה שהם נביאים וסיפרו סיפורים על עצמם שלעולם לא תהיה הוכחה כי דיברו אמת.

לעומת זאת: עם ישראל כולו נעשו לו ניסים מופלאים וכל העם היו בעצם נביאים. אי אפשר "לעבוד" על עם שלם ולשכנע אותו שראה וחוה דברים כאלה אם באמת הם לא היו. ואותו עם שלם שראה ושמע את מתן תורה מעביר את מה שראה מאב לבן עד עצם היום הזה. זה לא שמישהו יום אחד בא ושכנע שזה היה כך אלא כל בן שומע את זה מאבותיו לאורך כל הדורות עד האנשים שעמדו שם בעצמם. מלך כוזר התרשם מאוד מדברי החכם היהודי.

כמובן שמה שסיפרנו זה רק קצת מהדברים שדנו וליבנו החכם היהודי ומלך כוזר. ומסופר שלאחר שדנו וחקרו בענייני האמונה באלוקים ימים רבים, החליט מלך כוזר שהדת היהודית היא דרך האמת לעבוד את ה' , והחליט להתגייר ולגייר את כל ממלכתו כיהודים לכל דבר.

אנו, עם ישראל ע"י לימוד התורה וקיומה מתקרבים לה'. וחיינו מתמלאים בתוכן הראוי לעם ישראל, לכן בחג הזה אנו שמחים בתורה ולא עוצמים עין כל הלילה, אלא יושבים , לומדים ועוסקים בתורה.

חייל יקר, חג מתן תורה שמח !

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת בהעלותך

במרכז הפרשה – פרשת בהעלותך – נמצאים שני פסוקים מפרסמים, הנאמרים בכל פעם שנפתח ארון הקודש להוצאת ספר התורה ובהחזרת הספר:

]וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, קוּמָה ה' וְיָפֻצו אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר, שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.]

שני הפסוקים הם תפילותיו של משה: האחת, בעת שעקר הארון ממקומו, לקראת המסע; והשנייה - כאשר נח הארון במקומו החדש, בחניה שבין המסעות.

לפני ואחרי שני הפסוקים מופיעים בתורה וגם בחומש המודפס שתי אותיות נ הפוכות הפונות ימינה. מדוע?

יש שהפליגו לומר שקובעות הן את שני הפסוקים דנן כ'ספר בפני עצמו'. חז"ל במסכת שבת קטו עמ' ב' אומרת כי "פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, [כדי] לומר שאין זה מקומה".

היכן הוא מקומם המקורי של שני הפסוקים? מפסוקים אלו עולים קולות מלחמה. זוהי בעצם, תפילה למפלת האויב מכוח הופעת עוז שכינה במחנה ישראל - בצאתם למלחמה וארון ה' בידם - ותפילה לשובם של כל הלוחמים בשלום, כתום הקרב. המלחמות ה"מתאימות" לתפילה כזו של משה הן מלחמות שנת הארבעים, אלה המתוארות בסִפרֵד במדבר פרק כא, או מלחמת מִדיָן בפרק לא. שם (בפסוק ו') נאמר כי פינחס נשא בידו לשדה הקרב את "כלי הקודש", ופירשו חז"ל (במסכת סוטה, מ"ג א') שהיה זה הארון ולוחות שבו, ותפילת משה מתבקשת אפוא בנסוע הארון מן המחנה. כמו כן, יחידות הצבא שיצאו לתת נקמת ה' במִדיָן היו "האלפים" - אלף לכל אחד משבטי ישראל - ומשה מבקש מן הקב"ה "שוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשרָאֵל" - תפילה שנענתה במלואה: "וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשה הַפְּקודִים אֲשר לְאַלְפֵי הַצָּבָא ... וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשה: עֲבָדֶיךָ נָשאוּ אֶת רֹאש אַנְשי הַמִּלְחָמָה אֲשר בְּיָדֵנוּ - וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ [= מאיתנו] אִיש"; (פסוקים מ"ח-מ"ט).

ומכיוון שפסוקי "ויהי בנסוע" הועתקו מחלקו השני של הספר - משנת הארבעים - אל חלקו הראשון, לתחילת מסעות-וחניות ישראל במדבר, ניתנו שתי ה'סימניות' כדי לציין את דבר ה'עקירה' וה'שתילה' במקום החדש. מדוע הועברו הפסוקים לכאן?

בספרנו – במדבר בסוף פרק ט, נאמר: "וּלְפִי הֵעָלות הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשר יִשכָּן שם הֶעָנָן - שם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשרָאֵל. ... בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשכָּן לִשכּון עָלָיו - יַחֲנוּ בְנֵי יִשרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ, וּבְהֵעָלותוֹ - יִסָּעוּ". לכל מסע ומסע נחוצה היתה "קימה" - התרוממות ו'הסתלקות' - של ענן השכינה השורֶה על הארון, כדי שיותר לַכוהנים להיכנס ולכסותו, לַלוויים לשאתו, ולכל העם ללוותו; ובכל חניה וחניה, כתום המסע, 'שב' הענן ו'נח' על גבי הארון מחדש.

מסתבר כי לכל 'קימה' ו'מנוחה' של ענן השכינה קדמה תפילתו של משה, איש הא-להים. כך מתגלה לפנינו שיתוף מופלא במעשה השראת השכינה בין העם לבין ה', האוהבים זה את זה ואינם נפרדים, ושוב נפגשים, אלא על דעת שניהם.

מכאן, האחדות בין עם ישראל וה' א-להיו ובין צבאו, צבא ההגנה לישראל, מאז ומעולם.

נאחל לך את התקיימות התפילה "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך".

חייל יקר שבת שלום! תושבי היישוב היהודי בחברון

פרשת בהעלותך

בפרשת השבוע מתואר סדר מסעם של בני ישראל במדבר סיני ובהמשך לכך נאמר: "ויהי בנסוע הארון (ארון הקדש) ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" .

משה רבינו מתפלל לאלוקים שכשעם ישראל יוצא למסע, יגן עליהם אלוקים בכך שיגרום שיפוצו אויביך וינוסו משנאיך! וצריך לדייק ולהבין מדוע משה אומר אויביך ומשנאיך של אלוקים ולא אומר אויבינו ומשנאינו – שלנו – עם ישראל?!

וגם צריך להבין מה ההבדל בין אויב לבין שונא?!

אויב - זה מי שנלחם בפועל נגד הזולת ורואה בו אויב הסיבה לעוינות זו היא בגלל חשש מסויים ותחושה שעליו להתגונן.

שונא - זה מי שיש בליבו שנאה עמוקה כלפי הזולת. הוא מסוכן יותר, כי המאבק שלו נובע ממשהו פנימי ועמוק. הוא מחפש כל הזמן דרכים להציק ולפגוע.

במדרש מובא – שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם. כלומר, שונאי ישראל הם בעצם שונאי ה'!!!

הגויים יודעים שעם ישראל הוא עמו של אלוקים "עם זו בחרתי לי" "סגולה מכל העמים". הם יודעים שעם ישראל הוא העם הנבחר והמיוחד ורק לו אלוקים נתגלה ונתן לו את התורה, והוא העם שמביא לעולם את המוסר, את התנ"ך, את השבת – יום המנוחה, את הערכים, את מוסר הלחימה. דבר זה מעורר בגויים קנאה, וכרגע במקום ללמוד מאיתנו איך לעשות את זה, הם נלחמים בנו, כי את התביעה המוסרית הזאת קשה להם להכיל , זה נראה להם גדול, לא אפשרי, וכשאדם נידרש להתמודד מול קשיים הוא יכול לנסות ללמוד לעשות את זה בעצמו, או לתקוף. ואז, ע"י ההתקפה הוא נמנע מהצורך ללמוד משהו.

זה מה שקורה עם הגויים שלאורך כל ההיסטוריה הם מתנגדים לנו, וכך גם ב- 60 שנות מדינתנו, אנו נאלצים שוב ושוב לצאת להגן על עצמינו, אף פעם לא יצאנו סתם למלחמה כי התחשק לנו! אך אנו יודעים שלא רק את המלחמה הפרטית שלנו אנו נלחמים, כי אם את מלחמת הטוב ברע, מלחמה מוסרית בה לוחמים אנשים אשר מיצגים מוסר טהור וקדוש, אל מול הרע והשפל אשר מוכן להרוג נשים וילדים ואשר משתמש בהם כמגן אנושי.

ויהי רצון שתקויים בנו תפילת משה רבינו שאלוקים יקום ויפוצו אויבינו וינוסו משנאינו ושהקדוש ברוך ישמור ויציל את חיילינו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה וידבר שונאינו תחתיהם ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת נצחון!

חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת בהעלותך

בס"ד

פרשת בהעלותך

כלל גדול מלמד אותנו רבי שמעון בר-יוחאי בזוהר הקדוש על פרשת השבוע שלנו. כלל שמאיר לנו את כל הגישה ללימוד סיפורי התורה הקדושה. רשב"י מלמד – אוי לו למי שאומר שסיפורי התורה הם סיפורי היסטוריה כמו שאר סיפורים שיש בעולם ומאריך להסביר, שמה שנגלה לעיניים החיצוניות הוא הלבוש של התורה, אבל יש רבדים עמוקים עד אין חקר לכל אות ולכל מילה של התורה וחכמים הם עבדי ה' שיודעים להסתכל בנשמת התורה.

אמנם, איננו יודעים להעמיק בתורה כמו הצדיקים האמיתיים שזכו לשמירת קדושת המחשבה, קדושת העיניים, קדושת הדיבור, שמירת הברית ובזכות זה זכו להשגות נפלאות בתורה ולהתגלות אלקית נפלאה, אבל יסוד גדול זה שחכמינו הקדושים והטהורים מלמדים אותנו, עלינו להחדיר אותו היטב בתודעתנו, ובליבנו. התורה מלאה רזים וסודת בתוך סיפורי התורה. כל אחד מאיתנו יכול למצוא כל מה שעובר עליו בחייו האישיים. התהפוכות שעוברות על כל החברה הישראלית, הכל טמון בתוך התורה הקדושה .

בפרשתנו מסופר על אנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו להקריב קרבן פסח במועדו וכשבאו למשה רבינו ואמרו לו למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה' במועדו, למה נפסיד את המצוה החשובה הזו,ובזכות הרצון העז להתדבק בקדוש ברוך הוא ומצוותיו, זכו "להוליד" מצוה חדשה – קרבן פסח שני. זה בא ללמדנו – גם מי שמונח מחוץ לקדושה, אבל עצם הרצון וההשתוקקות לקדושה הוא חשוב. אם נבוא להש"י בתפילה – למה לעמוד מחוץ לחיים הנפלאים הערבים והמחזקים של הקדושה והטהרה, של שמחת המצוות, של אכפתיות אמיתית מעם ישראל ומארץ ישראל, עם הזמן הבורא יאיר בנו את אורו הנפלא.

הלוואי ונזכה תמיד למצוא עצות לנפשותינו בתוך התורה הקדושה כמו שלימדו אותנו הצדיקים האמיתיים.

חייל יקר, שבת שלום!

תושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת בהעלותך

בס"ד

פרשת בהעלותך.

השבת נקרא בתורה ספור קצר שבעקבותיו נתברך עמנו במתנה טובה. מסופר על שני אנשים שנמנע מהם לקיים מצות אכילת בשר קורבן הפסח במועדו בהיותם טמאים לנפש אדם (הנגיעה במת מביאה טומאה).

המניעה הזאת מופיעה כבר בספר ויקרא (פרק ז' פסוק כ') ככתוב: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לד' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". ועוד, זה עתה ביום הקים משה את המשכן נאמר לבני ישראל בפרשה שקראנו לפני שבוע (במדבר ה'/ב') :" וישלחו מן המחנה כל צרוע, וכל זב וכל טמא לנפש". כלומר, טמא לנפש אדם מנוע אפילו מלהכנס לתחום המשכן.

ולמרות כל האמור אנו מתפלאים לקרא בפרשתנו "ויאמרו האנשים ההמה אליו (אל משה) אנחנו טמאים לנפש האדם למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן ד' במועדו בתוך בני ישראל" (במדבר ט/ז). בלשון אחרת אמרו למשה- בלי האפשרות לקיים את המצווה הנדונה מרגישים אנו גרוע.

ההסבר של חז"ל לפנייתם הוא, שאותם האנשים עמדו להיות כבר טהורים בליל חמישה עשר לניסן, מועד אכילת בשר הפסח, ובכך חשבו שיוכלו להשתתף במצות האכילה אף על פי שביום השחיטה (יום י"ד בניסן) היו עדין טמאים.

אמנם דבר זה אסור על פי ההלכה, אולם בגין פנייתם זכו בני ישראל לקבל פרשייה חדשה מיוחדת של תורה המבארת שניתנת "הזדמנות שנייה" או "מועד ב'" לקיים מצוות הפסח, לאלה שנדחים ומנועים מלקיימה במועד א' בגלל אונסם. להזדמנות זאת קוראים"פסח שני", החל בדיוק חודש ימים מאוחר יותר ביום י"ד באייר. על הזכייה הזאת בה זכו האנשים ההם וכל ישראל לדורותם אמרו חז"ל "מגלגלים זכות ע"י זכא", כלומר, האנשים שבסיפור שלנו היו בעלי זכות קודמת, ומביאים שלוש דעות שונות המציינות במה כבר זכו. יתכן שגם בלי ציון הזכויות המובאות בחז"ל עצם קריאתם "למה נגרע" כבר מגלה שהם אנשים זכאים בהיותם בעלי גישה נכונה כלפי מצוות ד'; ונסביר.

ישנן שתי גישות שונות בהן ניתן להתיחס למצוות הבורא. יש המתיחסים למצוות כעול כבד המרסן את הכוחות והרצונות הטבעיים של האדם,והמביאו לאי נוחות , ואפילו לתחושת התיסרות במידה מסוימת. אם אומרים לאדם כזה שבצורת קיום מינמלית הוא גם יוצא ידי חובת המצווה, או אם שומע הוא שבזמן הזה אין מצווה מסוימת נוהגת,הוא ירגיש הקלה נפשית ויהיה מרוצה מאוד.

לעומת זאת יכול אדם לחוש שמצוות ד' בונות אותו ומגבירות בו כוחות חיים גדולים, ובאמצעותן הוא הולך וגדל מיום ליום. אם לאדם כזה אומרים שהוא פטור ממצווה מסוימת , מסיבה זו או אחרת ,אז הוא ירגיש נחלש וחסר חוסנו;כי אצלו כל מצווה ומצווה מהווה אבן בניה בבנין אישיותו החיובית,ואם תחסר לו אפילו מצווה אחת בודדת כל הבניין נעשה רעוע.

הזכות הגדולה של שני האנשים בפרשתנו לחנכנו לגישה נכונה למצוות הבורא בקריאתם "למה נגרע", מספיקה לדעתנו בכדי לגלגל דרכם את נתינת ההזדמנות השנייה של "פסח שני".

לך חייל יקר, שבת שלום

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת בהעלותך

בס"ד

פרשת בהעלותך

וגם צריך להבין מה ההבדל בין אויב לבין שונא?!

אויב - זה מי שנלחם בפועל נגד הזולת ורואה בו אויב הסיבה לעוינות זו היא בגלל חשש מסויים ותחושה שעליו להתגונן.

במדרש מובא – שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם. כלומר, שונאי ישראל הם בעצם שונאי ה'!!!

חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת נשא

הפרשה שנקרא השבת בתורה היא ארוכה יותר מכל פרשות השבוע של כל השנה כולה.

האריכות המיוחדת הזאת נגרמה מכך שהיא מתארת בנפרד ובפרוטרוט את הקרבתו האישית- היום יומית של כל שנים עשר נשיאי שבטי ישראל לרגל חנוכת מזבח משכן ד' במדבר סיני. הטקס ההוא נערך מיום א' ועד יום י"ב בניסן בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים.

המפליא הוא שכל הקורבנות הנ"ל היו זהים לגמרי מכל בחינה- פורמלית, כמותית וממונית; ואם כן מה ראה הכתוב לפרט כל קרבן בנפרד ? הרי מקובלנו שאין בתורה אפילו אות אחת מיותרת?!

נראה לומר שמגמתה החינוכית של תורתנו הקדושה מעורבת בתופעה הנדונה. הרי גם אם ישנן הנהגות חיוביות הנעשות "כמו כולם" ויוצאים בכך ידי חובה; רבות הן ההנהגות הפסולות והשליליות מבחינה מוסרית- ציבורית , ונדרש מהאדם לשמור על יחודיותו ולא להסחף אחר הטענה "כולם עושים כך" . כגון עבריינות בחוקי התעבורה, או רמאות בתשלום מיסים או העתקה במבחנים ועוד ועוד.

בנדון שלנו מרחיבה התורה מתוך ענינה לחנכנו ואומרת שגם בתחום המעשי- חיובי יש לפעמים לשמור על יחודיותו של כל אחד ואחד ולא לפעול "כמו כולם" . הרי עיקרו של כל קרבן הנקרב לבורא עולם הוא כוונת לב המקריב להתקרב אליו ית"ש שבלעדיה המעשה הטכני- פורמאלי מאבד כל ערך; ובדבר הזה לא יכולה להיות זהות שוה בין אישי .

לו רק להחדיר את המודעות הזאת היה חשוב כנראה לתורה לתאר את קרבונו של כל נשיא ונשיא בנפרד.

נדמה שהיריעה הרעיונית בנדון רחבה עוד יותר וניתן להוסיף עוד נקודה. נשיאי השבטים פעלו בהקרבתם כנציגי שבטם; ואם כן היה מוצדק בהחלט שהוצאות הקורבנות (והן לא היו מועטות) ייקחו מקופת השבט. ובכל זאת כל אחד הביא מכספו הוא, ונמנע מלקבל החזר הוצאות מהקופה הציבורית, דוגמת משה רבנו שהעיד על עצמו " לא חמור אחד מהם נשאתי..." (במדבר ט'ז/טו).

האם לא היה משה רשאי לקבל "רכב ממשלתי" למילוי תפקידיו כמנהיג העם? אולם ידע משה שהנוהג לרשום " הוצאות אישיות" של המנהיג על חשבון הקופה הציבורית מהווה ניסיון קשה להכריע בין " המוצדק" לבין " המוגזם" ונמנע מלעשות כן. יתכן שנשיאי השבטים, הצדיקים אף הם, אמצו את הגישה הזאת ומצא הכתוב לציין את זאת בכך, שהאריך לתאר כל קרבן וקרבן בנפרד.

פרשת נשא

השבת נקרא בתורה על מצווה מאוד מיוחדת והיא מצוות "ברכת כהנים". על ידה נצטוו הכהנים לברך את אחיהם היהודים בכל יום בדיוק לפי הנוסח הקבוע בפרשתנו.

הנוסח ההוא מורכב מ- 3 איחולים: הראשון מכוון להביא להצלחה חומרית, השני להישגים רוחניים והשלישי ליצירת איזון מתאים בין ההתפתחות הגשמית ליד ההתפתחות הרוחנית בלי שאחת תהיה על חשבון השניה.

ניתן לשאול – מה כוחם של כהנים להחיל בדקלומם היום-יומי ברכה על קהל שומעיהם? הרי מקור הברכה בעולמנו הוא הבורא (ית"ש) ולא אדם אפילו שיהיה המוכשר, החכם והצדיק ביותר?! ועוד נשאל – אם הקב"ה רוצה שפלוני יבורך, יש ביכולתו (ית"ש) לשלשל את הברכה באופן ישיר אל המתברך בלי כל התערבות אנושית?!

ברוח דברים הכתובים "בספר החינוך" ננסה להסביר: למרות הרצון התמידי של הטוב והמטיב (ית"ש) להטיב לברואיו אין זאת הטבה אם תחול על אדם ברכה בלי שיבקש זאת ממיטיבו ובלי שיהיה ראוי לכך במעשיו. הרי כל הרוצה בטובתו של ילד, יחנכו לבקש את הרצוי לו לפני שנותנים לו זאת.

מחסדו של הבורא (ית"ש) ומרצונו העז להנחיל את ברכתו, הטיל את פעולת הבקשה על כהניו הדבקים בו בקדושה ובטהרה כשליחי כל חלקי הציבור העומדים לפניו, בתקוה שהבקשה תענה אם לא בזכות המתברכים – בזכות המברכים (המבקשים). עצם הדבר ששליחי בקשה אלה מביאים למודעות הציבור, על ידי נוסח הבקשות, מיהו מיטיבם (ית"ש) מצליחים הם בכך להעלות את אנשי הקהל להיות ראויים להתברך. אפשר לשמוע רעיון זה מתוך דברי ה' המתלווים לנוסח הברכות ככתוב: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

מכל האמור נמצא שכל האיחולים שאנו מאחלים איש לרעהו כגון: "בוקר טוב", או "רפואה שלמה" וכד'; אין הם אלא תפילות ובקשות בהן "המברך" פונה אל בעל הברכות (ברוך הוא) בבקשה להשפיע על הזולת את הדבר המבוקש (בריאות או פרנסה או הצלחה וכדומה) ואם כך, מובן הוא שהאיחולים בין אדם לחברו מצריכים כוונת לב חם ואוהב יחד עם המודעות למשמעות הדברים שיוצאים מהפה.

יצויין שבהלכה יש שפוסלים כהן מלקיים את מצוות "ברכת כהנים" אם הוא מסוכסך עם ציבור המתברכים ודבר זה מובן על פי דברינו לעיל ועל פי נוסח ברכת המצוה שנאמרת לפני שמתחיל הכהן לברך את הציבור והוא ... אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.

יהי רצון שנמצא ראויים שתחולנה עלינו את כל ברכות ה' בחומר, ברוח ובאיזון המוצלח שביניהם שהוא ברכת השלום – השלמות.

חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת נשא

בס"ד

פרשת נשא

מיד בסיום סדר מחנות מטות ישראל סביב למשכן ה' במדבר וחלוקת תפקידי הלויים למשפחותיהם, נצטוו בני ישראל בפרשתנו השבת להרחיק את הטמאים מקרב המחנות בזו הלשון: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע, וכל זב וכל טמא לנפש... ולא יטמאו את מחניהם אשר ה' שוכן בתוכם" (במדבר ה' / ב' – ג'). כלומר מאחר שבחר הקב"ה להשרות את שכינתו במרכז מחנות שבטי ישראל ואין הקדושה והטומאה יכולות לחיות ביחד בכפיפה אחת, נאלצו בני ישראל לשלח מקרבם את כל הטמאים בל יבואו אל המשכן. ונשאלת השאלה אם הורחקו כל הטמאים מלבוא אל הקודש מדוע צויינו דוקא שלשה טמאים אלה: הצרוע, הזב והטמא טומאת המת (נפש האדם)?

אולי נוכל להשיב על תמיהתנו אם נבדוק כיצד כל אחד מהנ"ל נדבק בטומאתו. הצרוע נעשה טמא בהופעת נגע (כתם לא טבעי) על עור בשרו. הזב נעשה טמא על ידי הפרשה לא שגרתית מאבר זכרותו; והטומאה לנפש האדם מתהווה על ידי נגיעה במת או בהיותו תחת קורת גג אחת עם המת.

במסכת אבות (פרק ה' משנה ט') שנינו "גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, על גלוי עריות ועל שפיכת דמים..." כלומר, ישיבת עם ישראל בארצו מסתכנת כאשר נפוצות שלושת העברות הכי חמורות (מבחינת תורתנו) הנ"ל ונהפכות למכת מדינה; כי אין ארץ השכינה הקדושה והרגישה יכולה לשאתן.

הדרכת היהדות על פי חכמנו ז"ל אומרת ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (גמרא מס' ברכות דף ל"ג עמ' ב'): כלומר, כל מה שמתרחש אצל אדם אינו מקרי אלא מכוון מלמעלה פרט לדברים הנתונים לבחירתו החפשית. אם כך, גם אין אדם נעשה טמא במקרה, ויתכן שבפנימיותו הצרוע נגוע בתחום האמוני, והזב בתחום העריות והטמא לנפש האדם בתחום שמירת הנפש. לדוגמא: יתכן שאדם מפריז בערך חשיבותו וערכו והרי "כל אדם שיש לו גסות הרוח (המתגאה) כאילו עובד עבודה זרה" (גמ' מס' סוטה דף ד' עמ' ב'); או אדם אחר "הנותן עינו" באשת איש; או פלוני המהרהר בלבו כמה היה רוצה בסלוקו של שכנו מן העולם. בכל הדוגמאות הללו לא נעשה מעשה כל שהו של עברה אולם בפנימיות ישנה התדרדרות רוחנית המביאה להתרחקות מהבורא וטעונה טיפול מידי.

עוד טרם מגיע האדם להתדרדרות בפועל, אבינו בשמים – האבא "הטוב ומטיב" והאוהב כל אחד מבניו, ברוב חסדו וברחמים גדולים מראה למטופלו סימן שהוא בדרך של התרחקות ממנו ית', וזמנית אינו מרשה לו התקרבות עד שיתן אל לבו לשוב מסורו הפנים-רוחני.

ההרחקה הזמנית (הטומאה) משמשת מעין גלות פרטית העשויה למנוע פעילות מעשית שלילית, היכולה להדביק אחרים, ולהביא לידי התדרדרות צבורית אשר תחייב סלוק שכינה; והתוצאה גלות של כל האומה כולה.

יוצא, אם כן, שצו הבורא להרחיק טמאים מלבוא אל הקודש יש בו חסד עצום המאפשר השראת שכינה בישראל ומניעת העונש הלאומי החמור ביותר – חורבן וגלות.

יהי רצון שכל אחד מאתנו יטהר את עצמו בפנימיותו ובחיצוניותו בל נסבול כל עונש פרטי או לאומי.

לך חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת נשא

בס"ד

פרשת נשא.

מה לי ולו?

בימי ספירת העומר שאנו עומדים לפני סיומם מציין עם ישראל במנהגי אבלות שונים את מותם של תלמידי רבי עקיבא במגיפה הנוראה.

כידוע שלכל תוצאה פיזית ישנו גם סיבה רוחנית אנו למדים מחז"ל התלמידים מתו "משום שלא נהגו כבוד זה בזה"

מלבד הרדיפות והייסורים מצד העמים הסובבים שהיו מנת חלקם של העם היהודי במהלך כל הדורות נאלצים אנו להתמודד אלפי שנים עם המחלוקות והמריבות הפנימיות הקורעות אותנו כעם לגזרים.

אפשר ללמד זכות מכיוון שמדובר בעם בעל מאפיינים אינטלקטואלים גבוהים ממילא עם השכל מגיע גם הדעה וידועה האמרה שלכל 2 יהודים יש 3 דעות...

היום כמו אז כל שיח ציבורי מיד הופך לזירת התכתשות בין ימין לשמאל דתי חילוני וכן על זה הדרך קחו לדוגמא שתי שכנים אמריקאיים האחד דמוקרט מוצהר והשני רפובליקני מושבע

הם חיים בשלום אחד ליד השני, מדי פעם משוחחים בנימוס ופעם בארבע שנים כל אחד אומר את דברו בקלפי וחזל"ש

ואילו אצלנו הכל טעון ורגשי ומתוח

הסיבה לכך פשוטה מאוד עם ישראל הוא עם שכולו מלא התלבות ועוצמה ועם אנרגיות שלא קיימות אצל אף עם אחר כשיש מלחמה כולם מתכסחים

למה? בגלל שאכפת לנו ואין אצלנו מקום לאדישות

בכך חטאו תלמידי רבי עקיבא שלמרות שלמדו מרבם "ואהבת לרעך כמוך" והם באמת באמת אהבו את כולם, אך כל אחד הרגיש שהוא חייב להפןך את חברו ולהיות כמוהו ואם לא... הוא יראה לו מה זה

עומדים אנו כמה ימים לפני חג השבועות חג מתן תורה שבמעמד זה עם ישראל קיבל את התורה "כאיש אחד בלב אחד"

חברון באה מהמילה חיבור

הבה נתכונן לקבלת התורה מחדש ע"י התעסקות ומחשבה טובה בכיוון של לחבר את כולנו ללב אחד.

לך חייל יקר, שבת שלום

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת נשא

בס"ד

פרשת נשא

חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת במדבר

בס"ד

פרשת במדבר

מחר, אנו עומדים להתחיל את הספר הרביעי של חמשת חומשי תורה: ספר במדבר.

מדבר – מקום של שיממון, שקט, מוות, חוסר חיים. מקום שהוא לכאורה ללא כל תועלת מעשית. מקום שצריך לעבור אותו כמה שיותר מהר, אך מצד שני אולי אפשר לומר שדוקא באותו מקום חסר חיים, נטול כל. בן אדם / שבט מתמודד מול עצמו, ומול החברה הסובבת אותו ומוציא את מיטב כוחותיו אל הפועל כדי להתקיים, ולגבש את אישיותו לקראת העתיד הנכסף, הכניסה לארץ ישראל, והחיים בא"י, חיים שלמים של קדושה.

בצעידה של עם ישראל במדבר היה סדר, שבט יהודה ראשון ושבט דן המאסף.

מדוע שבט יהודה היה בתחילה? אומרת התורה ונשיא לבני יהודה נחשון בן עמינדב. זהו אותו נחשון אשר הביע אמונה גדולה בקב"ה ובהבטחתו ומתוך מסירות נפש קפץ אל המים בים סוף כדי לברוח מן המצרים ולא פקפק בהבטחת משה והקב"ה. ואם כן, בני שבט ראובן זריזים הם, במצוות ובאמונה וממילא מובן מדוע הם מובילים את עם ישראל במדבר ומהווים דוגמא לכולם.

ובסוף, המאספים היו בני שבט דן. מדוע דווקא הם היו אחרונים? אומרים חז"ל: שכאשר עמלק רדף אחרי בני ישראל במדבר "ויזנב בך כל הנחשולים אחריך" הוא היכה והרג את כל מי שהיה מאחור, ואילו הם בני דן ומדוע היו מאחור? מכיוון שהיו עובדים עבודה זרה והיו חלושים מחמת החטא ולכן עמלק גבר עליהן, לכן הם היו האחרונים, אך כאן טמון גם התיקון של בני דן להתקדם הלאה. שבט דן היו המאספים , אומרים חז"ל שהיו מאספים את אבדות עם ישראל ומחזירים אותם לבעליהם. מה המיוחד בדבר הזה, שבט דן כשלו בעוון עבודה זרה וגרמו לזה נזק לכלל מכיוון שבגלל זה בא עמלק והצליח להכות את עם ישראל ולכן יש את מצוות השבת אבידה, אשר עוזרת לכלל.

ואפשר לומר על גבי זה עוד משהוא כדי לכפר על עוון הניתוק מעם ישראל שבט דן היה צריך להתרומם ולהתחבר מחדש לבסיס של עם ישראל אל מידת החסד. הם כמו שכתוב בגמרא ביבמות שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, הביישנים וגומלי חסדים. מידת החסד היא מידתו של אברהם אבינו.

תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. "וזוכר חסדי אבות..." כדי לתקן את עצמם מעוון הפירוד הנורא של עבודה זרה ולקראת הכניסה לא"י זקוקים בני דן להתחבר מחדש אל האבות הקדושים, אל אברהם אבינו ומתוך החיבור לאבות הקדושים ומידותיהם, לעם ישראל כולו.

וכך גם כולנו בשבת זו, לפני 40 שנה זכינו כולנו לשוב ולהתחבר לאבותינו הקדושים ומידותיהם במערת המכפלה, לא רק חיבור נפשי אלא גם חיבור פיזי, חיבור אשר מתחזק משנה לשנה עד עצם היום הזה, עם כל אשר נמצאים בחברון.

שנזכה כולנו להתחבר לאבותינו וממילא לעם ישראל כולו בכל מלוא רוחב ארצינו "לשנה הבאה בירושלים".

לך חייל יקר, שבת שלום!

תושבי הישוב היהודי בחברון