פרשת כי תצא

בס"ד

פרשת כי תצא

"זכור את אשר עשה ה' א-היך למרים"

ביאר רש"י: זכור העשוי למרים שדברה באחיה, ולקתה בנגעים(סוף פרשת בהעלתך)

אנו מצווים מין התורה לזכור את מה שקרה למרים אחות משה אשר דיברה על משה, ועקב כך נענשה בצרעת-עונש הניתן לכל מי שמדבר לשון הרע.

עניין זה, הוא אחד מעשר הזכירות שחייב אדם לזכור בכל יום. וכמו שבמצות זכירת עמלק אנו חייבים לזכרה ולאמרה בפה דוקא, כך זכירת מה שקרה למרים אנו צריכים להזכיר ולומר בפה (רמב"ן).

ציווי התורה לזכור ולהזכיר בכל יום מעשה מרים, מלמד אותנו כמה חשוב שהאדם ישמור ויקפיד על מה שמוציא מפיו, שלא יהיה בו שמץ לשון הרע.

מרים הנביאה נענשה על אף שסיבות רבות היו ע"מ להקל בענשה:

●        היא סכנה את עצמה להציל את משה, אחיה, כשהיה תינוק.

●        היא ממש גדלה אותו.

●        מרים אהבה את משה רבינו מאוד, והתכונה בודאי לתועלת.

●        כשנדייק בפסוקים (סוף פרשת בהעלותך) , נמצא שמרים לא דברה בגנותו ממש, אלא רק השותה אותו לשאר הנביאים, וכך המעיטה מגדלותו.

●        היא לא ביישה אותו, כיוון שלא דיברה בנוכחותו, ובכלל לא דיברה בפני רבים, אלא בצנעא- עם אהרון אחיה.

●        משה רבינו היה עניו מאוד וודאי שחל על הדברים.

על אף כל זאת, מרים נענשה בנגע הצרעת על לשון הרע שדברה, כל שכן שאנו צריכים ליזהר מאוד בכל היוצא מפינו.

והדבר דומה לאב שהיו לו שני בנים, הבכור היה חכם גדול ואיש חשוב ומכובד ביותר, והשני היה אדם פשוט.

קרה, שהבן החשוב התגאה על חבריו, ואמר דברים שלא היו צריכים להאמר. כעס האב על בנו, וסטרו על פניו. וכשקרה, גם הבן הפשוט התחיל לדבר בגנות אחרים, אמר לו אביו, אם על כבוד אחיך הבכור לא חסתי, כל שכן שעל כבודך לא אחוס.

כך הוא הדבר עם מרים הנביאה. התורה מזכירה לנו מעשה מרים, ללמדנו עד כמה צריך להתרחק מלשון הרע. ואם על כבודה של מרים – שכל עם ישראל שתו מים בזכותה ארבעים שנה – הקב"ה לא חס, כל שכן אדם פשוטשייזהר מאוד ויישמר שלא לדבר לשון הרע.

לך חייל יקר – שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון