פרשת ניצבים וילך

"הקהל את האנשים האנשים והנשים והטף"
בפסוק זה ציווה עלינו השי"ת להקהל במוצאי שנת השמיטה ביום שני של חג הסוכות, ולשמוע קריאת ספר משנה תורה מפי מלך ישראל, וזו הנקראת בתלמוד "מצות הקהל".
בספר החינוך הסביר ששרש המצוה הוא בכך שעיקר ייחודיותו וזכייתו של עם ישראל הוא בתורה, והיא המביאתם למעלות רבות ורמות שאין בכל נברא בעולם. ובהיות שכך, ראוי שאחת לכמה שנים יתקבצו ויקהלו כל ישראל יחד למקום אחד, האנשים הנשים והטף, וכשישאלו מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו כולנו, תהיה התשובה לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקר תפארתנו והודנו, ומתוך כך יכניסו הכל חשקה בלבם ויתחזקו בלימודה וקיומה.

ושאלו המפרשים ז"ל לשם מה צריכים לעלות לירושלים כולם, ולא מספיק שיעלו רק הגברים?
רבינו יוסף חיים זיע"א הסביר, שמצוה זו באה ללמד אותנו ולהשריש בדעתנו חשיבות והכרחיות האחדות שצריכה להיות בעם ישראל.
משל לאדם שנפטר ולו שלשה בנים. לאחד הוריש מעיין, לאחד הוריש השדה שליד המעיין, ולאחד הוריש את חנות התבואה. וודאי שבכדי להתפרנס כדאי מאוד לאחים לעבוד יחד, שהרי הם צריכים אחד לשני, וכך בדיוק עם ישראל:
הנשים צריכות לאנשים בגלל המצוות המיוחדות הנוהגות באנשים ולא בנשים, וכגון מצות המילה ומצוות עשה שהזמן גרמא. והאנשים צריכים לנשים בגלל המצוות המיוחדות המוטלות על הנשים, כגון מצוות הבית היהודי. ואלו ואלו צריכים לטף, הילדים הקטנים, שבזכות הבל תורתם שאין בו חטא מתקיים כל העולם כולו. וכולם צריכים לגרים, ללמוד מהם מוסר, שאנו רק גרים בעוה"ז, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, וכל עצם הקיום שלנו בארץ, ובכלל קיום העולם נובע רק מההקשבה לדברי התורה הקדושה ולימודה, וכמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי.


ההצלחה שלנו כעם וכחברה תלויה בכך שנלמד איש מרעהו, וקבוצה מרעותה, ונדע להעריך כל אחד את ייחודיותו של האחר, וכך יתקיימו בנו כל ההבטחות הגדולות שהבטיחנו השי"ת בתורתו הקד' וע"י הנביאים, ונזכה לגאולה שלימה בקרוב, ובמהרה בימינו אמן!

פרשת כי תבוא


בשבת זו קוראים אנו בתחילת הפרשה על מצוות הביכורים, וכך פותחת הפרשה-"והיה כי תבוא אל הארץ "

 אומר המדרש :אין והיה אלא לשון שמחה. וצריך להבין למה כשמגיעים אל הארץ יש שמחה גדולה?  ועוד צריך להבין מה העניין של הבאת הביכורים דוקא בארץ ישראל ובשמחה גדולה כל כך?

נראה להסביר שעניין הביאה לארץ שמביאה שמחה ,היא מפני שבארץ ישראל שבים כוחותיו של עם ישראל לפרוח ולצמוח.

 כי כשעם ישראל נמצא בגלות אז העם הוא חסר כוח תלוי באחרים וחלש, ולכן כשעם ישראל יצא ממצרים והיה במדבר רואים שהעם חלש תלוי וחסר עצמאות, לא עובד להשיג לחם אלא יורד לו מן השמים ,לא דואג לחפש בשר אלא הבשר מגיע לפתחו, לא דואג לחפש מים אלא נהנה מהנס של באר מרים שהלכה איתם במדבר .

וכן העם מתלונן כל הזמן על משה ועל אלוקים וכל זה בגלל שהעם חלש ולא עצמאי, חסר עוצמות חיים ואמון אמיתי בעצמו וביכולותיו. וכאשר עם ישראל מגיע לארץ והוא צריך לדאוג לעצמו ללחם ולדאוג להילחם בעצמו בעמים שמפריעים את כניסתו לארץ, וכן לדאוג לגדל פירות בעצמו, אז חוזר העם להאמין ביכולותיו ובכוחותיו ואז אין שמחה יותר גדולה מזה.


וכך נתרץ גם את השאלה השנייה ששאלנו בהתחלה: למה בהבאת הביכורים יש שמחה עצומה, כי האדם בעצמו עבד באדמה חרש ונטע והשקה ולבסוף צומחים פירות טובים ועל המאמץ הזה אדם בא שמח לבית המקדש להביא את פירותיו ולהגיד בשמחה: תודה רבה לך אלוקים שהבאתי אותי אל הארץ הזאת שבה יש לי שמחה אמיתית שחוזר בי האמון בכוחותי ויכולותי שאתה נטעת בי אלוקי.

פרשת כי תבוא

פרשת כי תבוא

פרשת השבוע שלנו פותחת במצוות הבאת ביכורים ומקרא ביכורים. בימים עברו כשרוב עם ישראל היה חקלאי, כל חקלאי היה יורד למטעו ולפרדסו בתחילת העונה והיה מסמן בסרט אדום את הפרי הראשון שגדל מפירות 7 המינים. את כל הפירות הבשלים היו מעלים בפאר והדר לבית המקדש.שם בטקס מרשים ביופיו היו אומרים בקול רם את "מקרא הביכורים" מספר פסוקים המתארים את השתלשלות דברי ימי ישראל מאז ימי יעקב אבינו דרך לבן הארמי והשיעבוד במצרים ועד כניסתנו לארץ, ודברי הכרת הטוב על ירושת הארץ וטוב פירותיה. בהבנת מהותה של מצווה זו, נביא מבט עכשווי – אקטואלי של הרב בוצ'קו:

"זכורני שלפני עשרות שנים, כאשר הגעתי פעם לישראל לכמה ימים, דרתי במלון בתל אביב על שפת הים. היתה שעת שקיעה, וצפיתי ממרפסת החדר אל החוף ואל רחובות הכרך. התרגשות אחזתני: רק הבוקר עוד הייתי בשוויץ, בגולה, והנה עכשיו אני כאן, בישראל. סקרתי היטב את העוברים והשבים, שם למטה, והבחנתי שהם אינם מתרגשים כלל...כמובן הסברתי לעצמי, עבורם אין זו חוויה מיוחדת, חיים הם כאן – בארץ הקודש – חיי שגרה; הם גרים פה, רובם גם נולדו פה... ואז ירדה שאלתי אל חדרי לבבי: אם אי פעם אזכה לבוא ולהשתקע כאן, בארץ הקודש, האם אהיה גם אני כך? האם שוב לא אתרשם ולא אתפעם?

והנה, זהו הדבר אשר חייבה אותנו התורה במצוות מקרא ביכורים. מידי שנה עלינו לעלות אל מקדש ה', שוב להתייצב בפני הכהן כאשר טנא הפרי על כפינו ושוב – ממש כבשנה שעברה – לומר: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". עלינו לגרוס מחדש את הסיפור הידוע על כור הולדתו של עמנו (כ"ו ה' – ט'): ארמי אובד אבי, וירד מצריימה, ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב... וירעו אותנו המצרים ויענונו... ונצעק אל ה' אלהי אבותינו... ויוציאנו ה' ממצרים... ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש".
הדברים הללו ישרישו שוב ושוב בתודעתנו כי לא כאן נולדנו; ארץ ישראל איננה לנו – לעם ישראל – ארץ מולדת, אלא ארץ יעודה. הקב"ה כמו מתרה בנו מידי שנה: אל תשכחו שבאתם אל המקום הזה בחסד ה' אתכם, ושהארץ נתונה לכם כמתנת ה'. על כן אל יהי לבכם גס בה! שימרוה כמתנה יקרה, כאילו רק היום ניתנה, וכך תהיו ראויים לעובדה ולשומרה עדי עד.
חייל יקר -
                                  שבת שלום

                                                                תושבי חברון

פרשת כי תבוא

בס"ד

פרשת כי תבוא

במסגרת פרשתנו שנקרא השבת בבית הכנסת ישנו פרק שלם (פרק כ"ח של ספר דברים) המתעד את "דברי הברית אשר צווה ה' את משה לכרות את (עם) בני ישראל" (שם פסוק ס"ט) בארץ מואב אולי ימים ספורים לפני פטירתו.

"דברי הברית" אלה מפרטים, כמו בחוזה שכתוב בין שותפים את המחוייבות של ה' להשפיע ברכה בכל תחומי החיים במידה ושותפיו, בני ישראל, יקיימו את המחוייבות שלהם לשמוע בקולו, ולעשות בפועל את כל מצוותיו. וכן מפורטות התוצאות השליליות אשר אי ציות לקול ה' ומצוותיו תבאנה.

על כן רגילים לקרוא לפרקנו פרק "התוכחה" שעיקרו אזהרות ואיומים בגין הפרת הברית.

במסגרת האיומים הנ"ל מופיעים דברים קשים ביותר כגון "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם ונסחתם (ותעקרו) מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה" (פס' ס"ג). ניתן היה להבין את הכתוב הזה שיהיה ששון לפני הקב"ה כאשר יושמדו בני ישראל כמו שהיה לו (ית"ש) כאשר הוטב לבני ישראל. אולם איך אפשר ליישב הבנה כזאת עם כתובים אחרים שהובאו מקודם בספר דברים?! למשל, לפני שבוע קראנו (דברים כ"ג / ו') "ולא אבה (רצה) ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך". כלומר, אפילו לשמוע דברי קללה על בני ישראל אין הקב"ה יכול כביכול לסבול מרוב אהבה ואם כן איך ישוש על אבדתם?!

התשובה היא , שלא כתוב בפסוק הנדון "כן ישוש" אלא "כן ישיש" וכפי שכתב רש"י "ישיש אחרים". כלומר, מחשבת ההשמדה אצל הגויים הבאים להשמיד ולאבד את ישראל תוסיף להם ששון ושמחה, אולם על פי "ברית אבות" שכרת ה' עם אברהם דבר כזה באופן טוטאלי הוא בלתי אפשרי כפי שאמר ה' בעצמו (ויקרא כ"ו/מ"ד) "ואם גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם..."

אויבי ישראל הם אויבי ה' וכשם שהקב"ה נצחי כך עם ישראל נצחי וכפי שאמרו חז"ל "ישראל, ואורייתא, וקודשא בריך הוא חד (אחד) הוא". יחד עם זאת עלינו לעשות את מחוייבותינו כלפי ברית המצוות ולמנוע מעצמנו כל פרענות. כן יהי רצון!

חייל יקר, שבת שלום!
תושבי הישוב היהודי בחברון


פרשת כי תבוא

בס"ד
פרשת כי תבוא

השבת נקרא בפרשת השבוע את פרשת  "הביכורים". בפרשה זו  מסופר על הבאת הביכורים, הפרי הראשון והמשובח ביותר, אל בית המקדש. בזמן ההבאה של הביכורים אומר המביא וידוי. בוידוי זה מספר המביא את הרקע ההיסטורי של עם ישראל ומודה לה' על הברכה שנתן לו.

ההגעה אל ארץ ישראל אינה דבר מובן מאליו, עיכובים רבים ותלאות רבות מתלווים לכניסה לארץ. לכן פותחת הפרשה במילה "והיה", שמבטאת לשון שמחה, כמאמר חז"ל "אין והיה אלא לשון שמחה".

אנו זוכים להכנס לארץ בזכות ההבטחה האלוקית, "והיה כי יביאך ה'", אך גם בכוח העשייה והעמל שלנו, "וירישתה וישבת בה". שני ההיבטים האלה הם ורק הם מביאים אותנו אל הארץ. ועל כך צריך כל יהודי הדר בארץ להודות לה'. ההודאה לה' באה לבטא את ההכרה של הטובה העצומה שאנו זוכים לה בשבתנו בארץ ישראל.

אחד מעקרונות החינוך הגדולים ביותר בתורת ישראל היא הכרת תודה. המילים הראשונות שאומר יהודי המתעורר משנתו הן "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי וכו'". כל הברכות שאנו מברכים הן על המזון והן ברכות הראיה וכד', מחנכות אותנו להגיד "תודה". כשנעמיק יותר נראה, על פי מאמרי חז"ל ועל פי תורת הסוד, שהדרך היחידה להשפיע ברכה וטוב לעולם היא דרך ההודאה.

האדם נבחן בהכרת תודה בעיתות משבר. דווקא כאשר נראה שהכל חסר סיכוי, והייאוש מנסה לכרסם כל חלקה טובה, אז נדרש האדם לגלות כוחות נפש ולהודות על מה שכן יש לו. אף בתקופתנו, כשנראה שיש התדרדרות בכל תחומי החיים במדינתנו, עלינו להשתמש בעין הטובה ולהתבונן בדברים החיובים שקיימים ולשמוח שמחה עצומה על עצם שהייתנו במדינת ישראל.

בהבאת הביכורים מצווים כל ישראל עני כמו העשיר. מכך אנו למדים שגם העני הבא עם סל נצרים פשוט ביותר ועם ביכורים פחות יפים משל העשיר אף הוא בא להודות ולשמוח על הטוב שקיבל.

אנו צריכים להרבות בהסתכלות של "עין טובה", ומתוך כך נקבל כוחות ותעצומות להמשך אחיזה פיתוח ובניין ארצנו הקדושה במהרה בימינו.


לך חייל יקר, שבת שלום!


מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת כי תבוא

בס"ד


פרשת כי תבוא

בתחילת הפרשה, התורה מביאה את מצוות הבאת הביכורים "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה".

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך" מצוה זו נוהגת רק כאשר עם ישראל יושב בארץ ישראל. חז"ל אומרים שכל "והיה" זה לשון שמחה מדוע מצוות הביכורים מתקיימת דווקא בארץ ישראל ודוקא בשמחה?-כמו שכתוב בסוף פרשת הבאת הביכורים "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך".

אנחנו נמצאים בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש של חשבון-נפש על השנה האחרונה, חודש שיש בו רצון להשתנות, להתחדש ולהתקדם.

הרב קוק שהיה רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל מסביר שהתשובה הכי גדולה, זו השיבה לה' ולארצו ואז יש שמחה גדולה לאדם ולכל העם.

כשאנחנו חוזרים לארץ ישראל אחרי 2000 שנה אנחנו חוזרים בתשובה, אנחנו חוזרים לעצמנו, אנחנו חוזרים למקום שממנו הגענו לאדמה, לטבעיות ולפשטות. ואז כל הסיבוכים וכל הבילבולים וכל המחלוקות נעלמות. כשאדם הוא ישר, אמיתי, ומחובר לעצמו, הוא יודע מה טוב לו, מה מתאים לו ומה שייך לו. אותו אדם נמצא בשלווה ובנחת ואז גם השמחה מקיפה אותו כל הזמן.

זה הסוד של התשובה: לא פחד , לא חרדות מצפון ולא ספק אלא בטחון גמור שאני בדרך הנכונה, הברורה והאמיתית.

מצוות הבאת הביכורים שבתחילת הפרשה מלמדת אותנו על השמחה הגדולה שבשיבה לארץ ישראל ולעצמנו גם כעם וגם באופן אישי. אז יש שמחה "בכל הטוב" שנתן לנו הבורא, מרגישים רק את הטוב של הבורא ואת הטוב הפנימי שיש בתוך כל אחד ואחד מאתנו והשמחה יוצאת מליבנו ופורצת בצורה טבעית וישרה.


לך חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון


פרשת כי תבוא

בס"ד

פרשת כי תבוא

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך"( פרק כ"ו פסוק י"א).

בפרשת השבוע התורה מתארת לנו את מצוות "ביכורים". יהודי שזכה לחיות בא"י ולעבוד את אדמתה מחויב לקחת "מראשית פרי האדמה" משבעת המינים ולהעלות הביכורים לירושלים לבית המקדש. שם הוא מודה לה' על כל החסדים שגמל לעם ישראל מיציאתינו ממצרים עד ירושת נחלתנו בא"י.
 חז"ל מלמדים שגם בזמן טכס הבאת הביכורים לבית המקדש חייבים ללוות את הטקס בשירה כמו שכתוב "ושמחת בכל הטוב", השמחה היא שלמה כשהיא מלווה בשירה.
עפ"י החסידות התורה בפסוק זה, מלמדת אותנו מבט רחב על חיי היום יום, "ושמחת בכל הטוב" לא רק על מצות הביכורים אלא על כל פרט של החיים.
ר' שלמה קרליבך זצ"ל היה תמיד אומר "יש מאה סיבות להיות עצוב כל יום אבל יש אלף סיבות להיות שמח".
ר' שלמה היה נוהג לספר סיפור על החסידים של ר' אלימלך מליז'נסק שהיו בדרכם לחגוג את  ראש השנה אצל רבם. בדרך הם עברו דרך כפר קטן , עני , בתים שבורים. על אחד מהגגות של הבתים השבורים היה ילד קטן שרקד מתוך התלהבות ושמחה.
החסידים התפלאו על מה כבר יש לילד הזה לשמוח כל כך? הם ניגשו לילד ושאלו אותו: שמחה זו מה היא עושה? הילד הפסיק לרקוד וענה: האמת היא שבתחילת היום כעסתי על מצבי והרהרתי לעצמי אני רק בן 9 שנים כמה עברות כבר עברתי שמגיע לי מצב כזה אומלל? אח"כ חשבתי לעצמי, נכון שחסר לי הרבה דברים , אבל האם אי פעם הודיתי לה' על כל הטוב שהוא חנן אותי? נכון שהבית שלי שבור אבל ברוך השם יש לי בית, נכון שבגדי הם קרועים אבל ברוך השם יש לי בגד לכסות את עצמי, ונכון שההורים שלי עניים מרודים, אבל ברוך השם יש לי הורים, ונכון שאין לי כסף ללמוד בחדר או בתלמוד תורה אבל ברוך השם אני יהודי.
התחלתי למנות ולספור את כל הטובות שה' גמל עלי עד שפרצתי בריקוד .
הילד נסע עם החסידים לר' אלימלך מליז'נסק והפך להיות האדמור המפורסם מנחם מנדל מויטבסק זצ"ל.
גם אנחנו בסוף שנה זו, צריכים להודות לה' על כל הטוב שחנן אותנו במשך השנה ולא רק להסתכל על מה שחסר לנו.
 שנזכה להסתכל בעין טובה על חיינו ולקיים את הפסוק "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך"





לך חייל יקר – שבת שלום!
מתושבי הישוב היהודי בחברון



פרשת כי תבוא

בס"ד
פרשת כי תבוא

השבת נקרא בפרשת השבוע את פרשת  "הביכורים". בפרשה זו  מסופר על הבאת הביכורים, הפרי הראשון והמשובח ביותר, אל בית המקדש. בזמן ההבאה של הביכורים אומר המביא וידוי. בוידוי זה מספר המביא את הרקע ההיסטורי של עם ישראל ומודה לה' על הברכה שנתן לו.

ההגעה אל ארץ ישראל אינה דבר מובן מאליו, עיכובים רבים ותלאות רבות מתלווים לכניסה לארץ. לכן פותחת הפרשה במילה "והיה", שמבטאת לשון שמחה, כמאמר חז"ל "אין והיה אלא לשון שמחה".

אנו זוכים להכנס לארץ בזכות ההבטחה האלוקית, "והיה כי יביאך ה'", אך גם בכוח העשייה והעמל שלנו, "וירישתה וישבת בה". שני ההיבטים האלה הם ורק הם מביאים אותנו אל הארץ. ועל כך צריך כל יהודי הדר בארץ להודות לה'. ההודאה לה' באה לבטא את ההכרה של הטובה העצומה שאנו זוכים לה בשבתנו בארץ ישראל.

אחד מעקרונות החינוך הגדולים ביותר בתורת ישראל היא הכרת תודה. המילים הראשונות שאומר יהודי המתעורר משנתו הן "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי וכו'". כל הברכות שאנו מברכים הן על המזון והן ברכות הראיה וכד', מחנכות אותנו להגיד "תודה". כשנעמיק יותר נראה, על פי מאמרי חז"ל ועל פי תורת הסוד, שהדרך היחידה להשפיע ברכה וטוב לעולם היא דרך ההודאה.

האדם נבחן בהכרת תודה בעיתות משבר. דווקא כאשר נראה שהכל חסר סיכוי, והייאוש מנסה לכרסם כל חלקה טובה, אז נדרש האדם לגלות כוחות נפש ולהודות על מה שכן יש לו. אף בתקופתנו, כשנראה שיש התדרדרות בכל תחומי החיים במדינתנו, עלינו להשתמש בעין הטובה ולהתבונן בדברים החיובים שקיימים ולשמוח שמחה עצומה על עצם שהייתנו במדינת ישראל.

בהבאת הביכורים מצווים כל ישראל עני כמו העשיר. מכך אנו למדים שגם העני הבא עם סל נצרים פשוט ביותר ועם ביכורים פחות יפים משל העשיר אף הוא בא להודות ולשמוח על הטוב שקיבל.

אנו צריכים להרבות בהסתכלות של "עין טובה", ומתוך כך נקבל כוחות ותעצומות להמשך אחיזה פיתוח ובניין ארצנו הקדושה במהרה בימינו.


לך חייל יקר, שבת שלום!


מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת כי תבוא

בס"ד
פרשת כי תבוא

פרשת השבוע שלנו פותחת במצוות הבאת ביכורים ומקרא ביכורים. בימים עברו כשרוב עם ישראל היה חקלאי, כל חקלאי היה יורד למטעו ולפרדסו בתחילת העונה והיה מסמן בסרט אדום את הפרי הראשון שגדל מפירות 7 המינים. את כל הפירות הבשלים היו מעלים בפאר והדר לבית המקדש.שם בטקס מרשים ביופיו היו אומרים בקול רם את "מקרא הביכורים" מספר פסוקים המתארים את השתלשלות דברי ימי ישראל מאז ימי יעקב אבינו דרך לבן הארמי והשיעבוד במצרים ועד כניסתנו לארץ, ודברי הכרת הטוב על ירושת הארץ וטוב פירותיה. בהבנת מהותה של מצווה זו, נביא מבט עכשווי – אקטואלי של הרב בוצ'קו:

"זכורני שלפני עשרות שנים, כאשר הגעתי פעם לישראל לכמה ימים, דרתי במלון בתל אביב על שפת הים. היתה שעת שקיעה, וצפיתי ממרפסת החדר אל החוף ואל רחובות הכרך. התרגשות אחזתני: רק הבוקר עוד הייתי בשוויץ, בגולה, והנה עכשיו אני כאן, בישראל. סקרתי היטב את העוברים והשבים, שם למטה, והבחנתי שהם אינם מתרגשים כלל...כמובן הסברתי לעצמי, עבורם אין זו חוויה מיוחדת, חיים הם כאן – בארץ הקודש – חיי שגרה; הם גרים פה, רובם גם נולדו פה... ואז ירדה שאלתי אל חדרי לבבי: אם אי פעם אזכה לבוא ולהשתקע כאן, בארץ הקודש, האם אהיה גם אני כך? האם שוב לא אתרשם ולא אתפעם?

והנה, זהו הדבר אשר חייבה אותנו התורה במצוות מקרא ביכורים. מידי שנה עלינו לעלות אל מקדש ה', שוב להתייצב בפני הכהן כאשר טנא הפרי על כפינו ושוב – ממש כבשנה שעברה – לומר: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". עלינו לגרוס מחדש את הסיפור הידוע על כור הולדתו של עמנו (כ"ו ה' – ט'): ארמי אובד אבי, וירד מצריימה, ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב... וירעו אותנו המצרים ויענונו... ונצעק אל ה' אלהי אבותינו... ויוציאנו ה' ממצרים... ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש".
הדברים הללו ישרישו שוב ושוב בתודעתנו כי לא כאן נולדנו; ארץ ישראל איננה לנו – לעם ישראל – ארץ מולדת, אלא ארץ יעודה. הקב"ה כמו מתרה בנו מידי שנה: אל תשכחו שבאתם אל המקום הזה בחסד ה' אתכם, ושהארץ נתונה לכם כמתנת ה'. על כן אל יהי לבכם גס בה! שימרוה כמתנה יקרה, כאילו רק היום ניתנה, וכך תהיו ראויים לעובדה ולשומרה עדי עד.
חייל יקר -
                                  שבת שלום

                                                                תושבי חברון

פרשת כי תצא


בין ריבוי המצוות המצויות בפרשתנו השבוע נמצאת המצווה של השבת אבדת יהודי על ידי מוצאה היהודי; ככתוב :" לא תראה את שור אחיך אלא או שון נצחים, והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך"( דברים כ'ב).

ניתן לסווג את המצווה הזאת בתחום של גמילות חסדים, המסתעפת ממצווה כללית של אהבת הרע. אדם האוהב את עמו ישראל, על כל האישים שבו, יקיים את המצווה הזאת בשלמות הלכותיה ובשמחה הראויה; אפילו כאשר ההלכה מחייבת טרחה רבה בהשבת דבר בעל ערך פעוט; כי מי יוכל לדעת כיצד בעל האבדה מתייחס נפשית לאותו חפץ. אם יש ליהודי רגשי אחווה, כפי שצריך להיות בעם ישראל, איש לרעהו, הוא לא יימנע מאותה טרחה למען אושרו ושלותו של יהודי אחר.

מפרטי לשון המקרא, בהגדרת המצווה הנדונה, נוכל להבין שמדובר באבדות ממוניות ורכוש כגון בעלי חיים ביתיים, פרטי לבוש וכדומה; אולם הוסיפה התורה כאן בהכללה את הכתוב:"... וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת, לא תוכל להתעלם" (שם פסוק ג').

בעקבות הנסוח הכוללני הזה ניתן לדרוש, בהרחבה מסוימת, שפנייתו של בורא עולם אלינו, בעניין השבת אבידת אחיך, כוללת השתדלות מצידנו להשיב לו את הדבר היקר ביותר שיש לו והוא "הנפש היהודי" שעלול ללכת לאיבוד בעקבות חטאים מסוימים.

אמרו חז"ל " כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (עולם הנצחי); והכוונה, שבאופן פוטנציאלי לכל יהודי האפשרות לזכות בחיים נצחיים; אולם על ידי עברות מסוימות ניתן לאבד את הפוטנציאל הזה, והוטל על כל יהודי אחר, המסוגל לכך, לעסוק גם בהשבת האבידה הזאת. וזה על ידי דרכים שונות התואמות את אופיו ואישיותו של העברין.

יש חוטאים השבים אל עצמם (אל נשמתם הנצחית) בעזרת הטפה, ויש על ידי הערה ידידותית, ויש אפילו על ידי לטיפה וחיבוק חם. העיקר, אם יהודי גילה מספיק אהבת ישראל שבקרבו לדאוג לדברים הנוגעים לגופו של רעהו ( הצדדים החומריים של החיים) על אחת כמה וכמה עליו לפתח את האיכפתיות הנחוצה להשיב את נפש רעהו שבנתיים אבדו לו.


כמה תואמים הדברים האלה עם חודש הרחמים ולקראת ימי התשובה הבאים עלינו לטובה.

פרשת כי תצא

בס"ד

פרשת כי תצא

"זכור את אשר עשה ה' א-היך למרים"

ביאר רש"י: זכור העשוי למרים שדברה באחיה, ולקתה בנגעים(סוף פרשת בהעלתך)
אנו מצווים מין התורה לזכור את מה שקרה למרים אחות משה אשר דיברה על משה, ועקב כך נענשה בצרעת-עונש הניתן לכל מי שמדבר לשון הרע.

עניין זה, הוא אחד מעשר הזכירות שחייב אדם לזכור בכל יום. וכמו שבמצות זכירת עמלק אנו חייבים לזכרה ולאמרה בפה דוקא, כך זכירת מה שקרה למרים אנו צריכים להזכיר ולומר בפה (רמב"ן).
ציווי התורה לזכור ולהזכיר בכל יום מעשה מרים, מלמד אותנו כמה חשוב שהאדם ישמור ויקפיד על מה שמוציא מפיו, שלא יהיה בו שמץ לשון הרע.

מרים הנביאה נענשה על אף שסיבות רבות היו ע"מ להקל בענשה:
        היא סכנה את עצמה להציל את משה, אחיה, כשהיה תינוק.
        היא ממש גדלה אותו.
        מרים אהבה את משה רבינו מאוד, והתכונה בודאי לתועלת.
        כשנדייק בפסוקים (סוף פרשת בהעלותך) , נמצא שמרים לא דברה בגנותו ממש, אלא רק השותה אותו לשאר הנביאים, וכך המעיטה מגדלותו.
        היא לא ביישה אותו, כיוון שלא דיברה בנוכחותו, ובכלל לא דיברה בפני רבים, אלא בצנעא- עם אהרון אחיה.
        משה רבינו היה עניו מאוד וודאי שחל על הדברים.

על אף כל זאת, מרים נענשה בנגע הצרעת על לשון הרע שדברה, כל שכן שאנו צריכים ליזהר מאוד בכל היוצא מפינו.

והדבר דומה לאב שהיו לו שני בנים, הבכור היה חכם גדול ואיש חשוב ומכובד ביותר, והשני היה אדם פשוט.
קרה, שהבן החשוב התגאה על חבריו, ואמר דברים שלא היו צריכים להאמר. כעס האב על בנו, וסטרו על פניו. וכשקרה, גם הבן הפשוט התחיל לדבר בגנות אחרים, אמר לו אביו, אם על כבוד אחיך הבכור לא חסתי, כל שכן שעל כבודך לא אחוס.
כך הוא הדבר עם מרים הנביאה. התורה מזכירה לנו מעשה מרים, ללמדנו עד כמה צריך להתרחק מלשון הרע. ואם על כבודה של מרים – שכל עם ישראל שתו מים בזכותה ארבעים שנה – הקב"ה לא חס, כל שכן אדם פשוטשייזהר מאוד ויישמר שלא לדבר לשון הרע.





לך חייל יקר – שבת שלום!
מתושבי הישוב היהודי בחברון


פרשת שופטים


מי צריך בכלל מלך?!

השבת אנו קוראים בפרשת שופטים את המצווה "שום תשים עליך מלך"
מצווה ידועה וחשובה שניתנה לעם ערב כניסתם לארץ

מצד שני בימי שמואל הנביא (זוכרים אותי מהבגרויות?) כשבא העם ותבע משמואל שימליך עליהם מלך על מנת "לשפטנו ככל הגויים" כדברי הפסוק, הקדוש ברוך הוא מסכים אך מביע אכזבה וירע הדבר בעיני שמואל..
אז מה קורה כאן? כן מצווה או לא מצווה?

הרבי מליובאוויטש מסביר שלמלך בעם ישראל יש 2 תפקידים

כשהעם נמצא במדרגה רוחנית ומוסרית נמוכה נדרש ממנו לדאוג שיהיה חוק וסדר ומורא של מלכות אפשר להשוות את זה (ויסלחו לי הצעירים...) לצורך ב"דיסטנס" וטירטורים לטירונים כדי שיכנסו לתלם ויבינו מה נדרש מהם מתוך משמעת וקבלת עול.

אך כשהעם נמצא במדרגה עליונה תפקיד המלך הוא להרים את כולם  למדרגה גבוהה אף יותר ולקשר בין עם ישראל לאלוקיו באופן יותר עמוק ופנימי.
ולכן כשהחברה באים לשמואל ומבקשים מלך כדי שישליט סדר וישפוט כמו כל מלכי האומות אז שמואל הנביא מביע את רצון ה' שתפקיד המלך יהיה בעיקר לרומם ולא להנחית כאפות לעבריינים...

אנחנו נמצאים בחודש אלול וימי ההכנה לראש השנה שבו כל יהודי מגדול ועד קטן יתאחדו לשמוע קול שופר שנועד להמליך עלינו מחדש את מלכו של עולם.

כמובן שאנחנו מאחלים לכם להיות בבית בשבת אבל אם אתם כבר פה תנסו לתפוס קצת ממה שיש לחברון להציע לכל יהודי כמו בנים שבאים לבקר אצל האבות

פרשת שופטים

בס"ד

פרשת שופטים

מיוחדת היא פרשית מינוי מלך המופיעה בפרשת השבוע שלנו בכך שרשומות בה רק המגבלות והחובות של המלך בלי להזכיר אף זכות יתר אחת. בין המגבלות צוין איסור להרבות סוסים, והאיסור גם מנומק; והנה לשון הכתוב: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס; וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד". (דברים י"ז / ט"ז)

הבנתנו היא שכתוב זה רוצה להסביר שהיות ומצרים בימי המקרא היתה המרכז העולמי לסחר בסוסים, רכישת סוסי מלכות ישראל במספר גדול היתה מחייבת שליחת משלחות רכש, ואנשיהן עלולים היו לשבת במצרים זמן ממושך ואולי אפילו היו משתקעים בה; והרי הקב"ה אסר על ישראל לשוב מצרימה אחרי שהוציא אותם משם.

ביחס לשיבה מצרימה נמצא בתלמוד ירושלמי (סוכה פרק ה' / הלכה א') מאמר בשם התנא רבי שמעון בר יוחאי הקובע שבשלושה מקומות התורה הזהירה את ישראל שלא לשוב למצרים. על בסיס זה פסק הרמב"ם (הלכות מלכים כ"ה / פ"ז) "מותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים" ואף מנה שלושת הפסוקים המזהירים בתורה שלא לשוב מצרימה.

האחד הוא הפסוק שהבאנו בתחילת דברינו לעיל. 
השני הוא בסוף פרשת התוכחה שבפרשת "כי תבוא" (דברים כ"ח ס"ח) המאיים: "והשיבך ה' מצרים  באניות  בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה..."
והשלישי הוא הכתוב העקרי ששני הראשונים נשענים עליו: והוא מה שיצא מפיו של משה רבינו על שפת ים סוף, עת חרדו בני ישראל מהצבא המצרי האדיר הרודף אחריהם וכך אמר: "אל תיראו התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם".(שמות י"ד י"ג)

המתבונן בהגד זה שנאמר על ידי משה בשם ה'  יראה בנקל שלשון הכתוב ברכה והבטחה טובה היא, ולא צווי; ואם כן תמוהה כיצד הבינו חז"ל שהוא מקור לאיסור; וכמו כן שני הכתובים האחרים המתבססים עליו?

התעורר להקשות קושיה זו הרב ברוך הלוי עפשטיין זצ"ל בעל ספר "תורה תמימה" ותשובתו משמעותית וחשובה לנו מאוד.
לדעתו הבטחה אלקית טובה המפורשת בכתוב היא ביטוי מובהק לרצון הבורא (ית"ש); וממילא נובע מגלוי רצון זה החיוב אצלנו לפעול ככל שנוכל למען הגשמת הרצון הזה במלואו, ומאידך גם האיסור לפעול פעולה נגדית אשר תבטל או תעכב את הגשמתו.

אחת ההשלכות המעשיות והאקטואליות של הגישה הנ"ל היא מחוייבות שלנו בעת הזאת ובכל הזמנים להביא להגשמה את הבטחת הבורא לתת לאבותינו ולנו את ארצנו לרשתה ולשבת בה; ומצד השני בודאי נאסר עלינו לפעול פעולות כל שהן המנוגדות לרצון האלקי זה.
בהקשר זה אשרי חיילי צבא הגנה לישראל המתמסרים יום ולילה להגשים את רצון הבורא.

חייל יקר, שבת שלום!

תושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת שופטים

בס"ד
פרשת שופטים


לפי סדר "עשרת הדברות" שבהן בנה משה את נאום המצוות שבספר דברים; הגענו בפרשתנו לדברה השישית "לא תרצח". בהקשר אליה כמובן מופיעים גם דיני מלחמה, וביניהם הצו "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ/י).

בהתבסס על הפסוק הזה פסק הרמב"ם בספר "משנה תורה" (בהלכות מלכים פרק ו' – הלכה א') בזו הלשון: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום – אחד מלחמת רשות, ואחד מלחמת מצוה". רוב רובם של הפוסקים הסכימו לפסקו זה של הרמב"ם, ולחז"ל יש ספור רקע להלכה זו המצוי במדרש דברים רבה (פרשה ה' סימן יג) כדלהלן:

"אמר רבי יהושע מסכנין בשם רבי לוי: כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עמו; כיצד?....הקב"ה אמר לו שילחם עם המלך סיחון שנאמר "התגר בו מלחמה" (דברים ב/כ"ד) והוא (משה) לא עשה כן, אלא "אשלח מלאכים (שליחים) אל סיחון...דברי שלום" (דברים ב/כ"ו). אמר לו הקב"ה: כך אמרתי לך – להלחם עמו – ואתה פתחת בשלום?! חייך שאני מקים גזרתך; כל מלחמה שיהיו הולכים, לא יהיו פותחים אלא בשלום; שנאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום".

בקריאת הדברים האלה מתבקשת מאליה שאלה – כיצד העיז משה לעבור על הצו האלקי להלחם, בשליחת שליחי שלום? ועוד, מדוע הסכים עמו הקב"ה במקום להענישו?
ניתן להציע את האפשרות שהחשיב משה את השלום כ"כלי מלחמה" אשר לפעמים יכול להמם ולהכניע את האויב לא פחות, ואולי אפילו יותר, מכלי נשק ותחמושת. ואם כך חשב משה, הוא לא הפר את הצו האלקי להלחם, ואולי גם הקב"ה הסכים עם החשיבה הזאת.

נדמה שהרעיון הזה טמון בדברי הרב אלימלך בר שאול, רבה שבעבר של העיר רחובות, שכתב בספרו "ריח מים" (עמוד 102) כדלהלן:" בשלום – לוחמים למען השלום; ובאין ברירה אחרת אז לוחמים גם במלחמת חרב וחנית למען השלום".

כלומר, לפעמים ישנה מציאות המנוסחת יפה על ידי "נעים זמירות ישראל" כך: "רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום. אני שלום, וכי אדבר, המה למלחמה" (תהילים ק"כ/ו',ז'). מול מציאות כזאת אין ברירה אלא להשיג את השלום ע"י מלחמת חרמה עם כלי מלחמה בעלי כח הכרעה. וכמובן, נגזר מכל הנ"ל שכל "הסכם שלום" עם שונא שלום שרק יקדם את המלחמה החמה – פסול הוא לגמרי מראש.




לך חייל יקר – שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת שופטים

בס"ד

פרשת שופטים

גם בפרשתנו השבוע מתועד המשך נאום המצוות של משה רבנו בו הוא פורס לפני העם את המבוקש מהם מאת ה' ית' – תחילה במישור הפרטי ואחר כך במישור הציבורי. ביחס להנהגה הציבורית, בה מתרכזת פרשתנו במיוחד, ישנה תביעה להקים שלטון מרכזי שבמסגרתו יתפקדו שופטים, שוטרים, מלך, נביא, כהנים ולויים – כולם בעלי תפקידים שונים אבל משולבים יחד להבטיח את הנאמנות לחוקי ה' ולשלילת האלילות.

בדברו על מעמד הנביא מציין משה שמונה אופני כישוף שהיו מיושמים בימיו, רובם בחקר עתידות, וכולם פסולים ואינם מזוהים כנבואה אלקית.

ההתנגדות לעסוק בכל אופני הגדת עתידות הנ"ל בפרשתנו מובעת בפסוק אחד האומר: "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (דברים י"ח / י"ג). משמעות ההגד הזה היא שנדרש האדם בישראל לקבל את כל ההוויות המלוות אותו בחיי עולם הזה בהשלמה מלאה ובאמונה שלמה שהמתרחש בא לו בהשגחה פרטית מאת בורא עולם; ורק אותה השגחה שולטת עליו ועל כל ארועי חייו ולא שום כח אחר.

בהקשר הזה אין "התמימות" חסרון או חולשה בדעת; אדרבה – היא גלוי של דעה צלולה המתבטאת על ידי דוד המלך בלשון: "ה' רועי לא אחסר... גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהילים כ"ג) הידיעה המוצקת שרועה אחד לאדם, ולא שניים או יותר, מוסיפה לאדם עוצמה של קשר ובטחון ב"כל-יכול" (ית"ש).

התפישה הזאת אינה קוראת לפסיביות מצדו של האדם: מעשיו הנבחרים בדרך הטבע ובהגיון אנושי מתוך בחירה חפשית, וכן דבוריו ומחשבותיו, יכולים בהחלט להשפיע על אופן ההשגחה העליונה הנהוגה כלפיו, אולם אין הכרח בדבר. אין הוא שולט על משגיחו אלא להפך; והעיקר דבקותו הבלעדית עם האחד והיחיד המחליט וקובע את כל העשוי לו לטוב ולמוטב. אמונת ה"תמים" הזה אומרת לו שמשגיחו העליון הוא הטוב ומטיב וממילא גם גזרתו הרעה, בהערכת אנוש, מתקבלת אצלו בהשלמה מלאה כדבר המכוון לטוב לו.

הנביא בישראל הינו במהותו שליח של המשגיח העליון היחיד (ברוך הוא) וכשליח נועד הוא למסור את הדרכתו, אזהרתו ולפעמים אף הבטחתו של שולחו אל המושגחים לטוב להם. במלוי תפקיד זה הוא אינו עומד ברשות עצמו בשום פנים ואופן; ואין הוא בתקן מגיד עתידות מקצועי עצמאי. כל האסורים החלים על כל אדם בישראל להתרחק מכוחות הזרים מטבע חלים גם עליו.

על דעת חכמנו ז"ל פסקה נבואה מישראל עוד בתחילת ימי בית שני ועם השבת השכינה לציון היא תתחדש. לגלוי הנפלא ההוא אנו מתפללים ומצפים בכל יום ומאחלים לעצמנו שנזכה לחזות בו עוד בחיינו ובמהרה.

לך חייל יקר – שבת שלום!
מתושבי הישוב היהודי בחברון


חודש אלול – חודש התשובה הרחמים והסליחות

חודש אלול – חודש התשובה הרחמים והסליחות


לקראת ר"ה – יום בריאת העולם, ויום שבו אנו מתחדשים בשנה חדשה, ומתחדשים בהמלכת ריבונו של עולם למלכינו, יש לנו את חודש אלול שבו אנו עושים סיכום שנתי. לקראת הישורת האחרונה אנו משתדלים יותר ויותר להכריע את המאזן השנתי למאזן חיובי, ועל כן משתדלים אנו בימים אלו להרבות במעשים טובים וחיוביים בכל תחום. להרבות בצדקה, לתת למי שאין או חסר, ולהצטער על מעשים לא טובים שעשינו (לשוב בתשובה). חרטה זו הינה שלב ראשון בתהליך התשובה, אך לא די בחרטה פנימית, אלא האדם נדרש לבטא  זאת. זהו הוידוי ההחלטה והקבלה לעתיד להשתדל לא לעשות זאת שוב.
במהלך חודש אלול נשמע יום יום את תקיעת השופר. קול השופר חודר לתוכיות האדם ומעוררו,  בן אדם מה לך נרדם קום קרא אל אלוקיך, תתעורר עוד מעט הימים הנוראים – נוראות של הוד, שבה יוכרע גורלך וגורל משפחתך וגורל עמך מדינתך  וגורלו של כל העולם ,  אז יאללה תתעורר!!!

לא רק שופר נשמע, אלא אף נשמיע ונתפלל מידי חצות לילה או לפנות בוקר את תפילת "הסליחות" שבמרכזן זו אמירת י"ג מידות הרחמים של ה' ואמירת וידוי אשמנו בגדנו... ומסביבן אמירת  פיוטים ותפילות שתוכנם לעורר את אומרן לבקש סליחה ומחילה הן בנושאים שבין אדם לחברו והן בנושאים שבן אדם לבוראו.
חלק מהסליחות מתאר את קושי הצרות שעברו על עם ישראל בגלות ובאות לעורר אותנו להתחזק ולהיות טובים יותר וראויים יותר, ונבנה כאן מעצמה מוסרית ערכית שתפיץ את אורה לכל העולם.

לימי חודש אלול יש גם סגולה היסטורית, בצאת עם ישראל ממצרים לפני כ- 3,000 שנה, קיבלנו את התורה בהר סיני ובעת שמשה רבינו עלה להר לקבל את לוחות הברית מהקדוש ברוך הוא, עם ישראל חטא בחטא העגל ומשה עלה שוב בר"ח אלול להר סיני ושהה שם 40 יום עד יוה"כ והרבה בתפילה לה' שיסלח לעם ישראל ובסיומן של ימים אלו, ה' אמר למשה שהוא מוחל וסולח לעם ישראל ומאז נקבעו ימים אלו לדורות כימי רחמים וסליחות ועת רצון לקבלת תפילות האומה ולמחילת עוונותיה.
חייל יקר
              שבת שלום

                                  תושבי חברון

פרשת שופטים

בס"ד

פרשת שופטים

" כי תבואו אל הארץ אשר ד' אלקיך נתן לך וירישתה וישבת בה, ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. שום תשום עליך מלך אשר יבחר ד' אלוקיך בו..."

פרשת מינוי מלך לישראל מעוררת מספר שאלות תמיהות : ניתן להבין מהפסוק, שהצווי למנות מלך, בא כתשובה להתעוררות "מהשטח". העם מחליט שהוא רוצה להרגיש חלק מאומות העולם הנורמליות, הנמשלות בידי דמות המלך וכל גינוני מלכותו. לכן ד' מצווה למנות להם מלך. ומצד שני : אם לא ירצו, לא יהיה להם מלך.

איפה ראינו מצוה שתלויה כולה ברצון העם? ועוד, האם התורה תסכים לרצון כזה שבעצם מתוך רצון להדמות לגוים?, וכלשון הרמב"ן הרי " אין ישראל ראוין לקנא בעושי עולה!"

וראוי לשים לב, שכאשר בימי שמואל הנביא מתעוררת הדרישה למלך, שמואל מגיב "דעו רבה רעתכם...לשאול לכם מלך". הרי אם מנוי המלך תלוי ברצון העם, במה חטאו?

הרמב"ן מסביר כי אכן יש מצוה למנות מלך ומצוה זו לא תלויה ברצון העם. אלא כחלק מהסדר של מנוי המלך, ישנה מצווה שהעם יתייצב לפני הכהנים והשופט (המנהיג) ויבקשו להם מלך. וזה שכתוב "ככל הגוים אשר סביבותי", מרמז למה שיקרה בעתיד בימי שמואל הנביא. הם בקשו מלך להרגיש עם נורמלי, לא על מנת לקים את רצון ד'. ובכך החטיאו את המטרה.

יש תפקיד היסטורי לכל אומה ואומה שאי פעם קמה על במת ההיסטוריה. כל אומה ואומה עם תכונותיה המיוחדות והיחודיות.
בורא עולם העניק תכונות לכל אומה לפי המשימה שהיא ממלאת. גם צורת השלטון לא זהה בין העמים, לכל אחד מתאים צורת שלטון לפי תכונותיו. לדוגמא, יש אומות שללא חופש, היא לא תגיע להישגים. ויש אומות שדוקא החופש עומד בעוכרן. הן זקוקות ליד ברזל להחזיקן בדרך ליעודם.

אכן בורא עולם בחר לעמו ישראל את סדרי שלטון המתאימים ביותר. עם ישראל צריך לקבל על עצמו מלך, שמלכותו היא אמצעי לקבלת עול מלכות שמים. המלך הוא נציגו הבחיר של בורא עולם, שדרכו כל סדרי השלטון ומדינה המונהגים על פי התורה, מבטאים את רצון ד' ומגלים נוכחותו לכל הבריאה.



חייל יקר, שבת שלום!
תושבי הישוב היהודי בחברון


פרשת ראה


צדקה לנפש- כיצד ?
האדם הוא יצור המורכב מגוף ונפש, ובהתאם לכך, הוא בעל צרכים גשמיים- גופניים ורוחניים-נפשיים. לכן, ה' יתברך בתורתו הקדושה נותן לנו הדרכה לחיים שלמים ומצוות התורה עוסקים בפעולות מעשיות טכניות וגם נותנות מענה לצרכים הנפשיים של האדם כמו לשמוח ולשמח, לא לבייש את הזולת ועוד.

אחת הדוגמאות היפות לכך מצויה בפרשת השבוע. מצוות הצדקה מנוסחת כך: " פתוח תפתח ידך לו"- כלומר, יש לתת לאדם צדקה ובהמשך "...די מחסורו אשר יחסר לו"- בדגש על התייחסות אישית, כלומר, יש להעניק לעני כל מה שיחסר לו, בהתאם למה שהיה קודם- לפני שההפך להיות עני! ואם אדם עשיר הפך להיות עני, לא מספיק לתת לו אוכל ובגדים, שהם צרכים פיזיים, אלא יש לספק לו אותם תנאים שהיו לו בזמן היותו עשיר! – זאת בתנאי שהציבור יכול לעמוד בכך.

מסופר בגמרא על עשיר שהיו לו עבדים שרצו לפניו כדי לכבדו. לימים נעשה עני ובית הדין סיפק לו סוס ועבד שירוץ לפניו. באחד הימים לא נמצא עבד והלל, שהיה נשיא העם! התנדב בעצמו לרוץ לפני העשיר לשעבר. מכאן ניתן להבין, עד כמה התורה חסה על מצבו הנפשי של אדם, וכמה חשוב לתת לאדם את ההרגשה שהיתה לו בעודו עשיר. כיוון שמצבו הנפשי קשה יותר מאשר אדם עני, שלא לו בעודו עשיר. כיוון שמצבו הנפשי קשה יותר מאדם עני, שלא התנסה כלל בעושר, ולא הפסיד כלום בחייו. אם כן, הצדקה ניתנת גם לנפשו של אדם.

המסר עבורנו כיהודים הוא, שצריך לשים לב לא רק למצבו הפיזי של חברנו אלא גם למצבו הנפשי.

גם חיוך ומילה טובה הם חלק מצדקה!

פרשת ראה

ב"ה
פרשת ראה

בפתיחת פרשתנו השבוע, ישנה קריאה להתבוננות (בלשון "ראה") ביחס לתופעה מיוחדת הנוגעת בקשר שבין ישראל ואדוננו בשמים. אם ניקח כמשל ספור של מלך ומלכה כיצד היינו מגיבים למלך שהיה מבטיח בעד נאמנותה של בת זוגו תגמול של הטבות מעל ומעבר למקובל בהגזמה מוחלטת; ולעומת זאת מאיימה בייסורים בלתי נסבלים (ושוב בהפרזה) בגין מרדה? יש להניח שכמו המלכה עצמה היינו שואלים את המלך למה לנהוג בקיצוניות כזאת, ומדוע אי אפשר לטפל בהתנהגויות של המלכה במערכת מתונה של שכר ועונש כמו כל בעל נורמלי כלפי אשתו?!

פונה משה רבנו אל עם ישראל בפרשתנו ודורש להתבונן בדיוק בשאלה זאת הנדונה לעיל, ואומר להם בשם ד' "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה (תוספת הטבה מעל המקובל) וקללה (שלילה מרבית של התנאים הרגילים בחיי עולם הזה): הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו..."

לאחר ההתבוננות הנדרשת אולי נוכל להציע הסבר לקיצוניות של מלכו של עולם כלפי "מלכתו" כנסת ישראל.

בספור הדמיוני שלנו נוסיף לספר שמגמת המלך בהמלכת המלכה בממלכתו הייתה שדרך ההטבה המרבית שישפיע עליה יתגלה לעיני כל אזרחי הממלכה כמה הוא מלך טוב ומטיב, ובגין הגלוי הזה ירצו כולם להתקרב אליו. ועוד יש לדעת שלפני בחירת מלכתו עשה המלך ברור יסודי ולא נמצאת בכל רחבי מדינתו מכל המועמדות אחת יותר בעלת פוטנציה להדבק בו בנאמנות יותר מזו.

הנמשל ברור – לעם ישראל יעוד לקרב את כל האנושות למלכו של עולם ותפקיד זה יכול להתמלא אך ורק בגלוי של נאמנות בלתי מתפשרת מצד ישראל בד'. בגין אותה נאמנות יושפע שפע רב על עם ישראל בארצו שירשים את כל אומות העולם שיתעוררו לבקש גם הם את קרבת אלקים על מנת לזכות במערכת הברכות בכל תחומי החיים.

העניין הזה כל כך חשוב בעיני ד' שבעבורו הוא גם מוכן לאיים ואפילו לייסר את אהובו – העם הנבחר לתפקיד הנ"ל עד שיתיישר לגלות נאמנות. הייסורים הם זמניים ובשום אופן לא נועדו להביא לידי ניתוק מלא שהרי אין לקב"ה טובים יותר לתפקיד הנדון מאשר בני אברהם, יצחק ויעקב.

יהי רצון שכל אחד ואחד מעמנו ישתדל לגלות יותר ויותר נאמנות למלכנו הטוב ומטיב שנזכה לכל השפע הטוב שהוכן לנו במהרה ובימנו.



חייל יקר, שבת שלום!

תושבי הישוב היהודי בחברון