פרשת ויצא

בס"ד
פרשת ויצא

בפרשה זו אנו מלווים את יעקב אבינו בדרכו צפונה; יעקב בורח מעשיו אחיו אל דודו לבן בחרן (כיום בסוריה). יעקב אבינו הוא אבי האומה הישראלית; עד היום אנו נקראים "עם ישראל" ומדינתנו "מדינת ישראל".
הסיפור ידוע: יעקב ישן על אם הדרך, וחולם חלום על סולם מוצב ארצה – וראשו מגיע השמימה, ומלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו. יעקב קורא למקום "בית אל". כאשר הוא מתעורר, הוא מגדיר את המקום:"מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה! אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-להִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּמָיִם". אצל כל קורא תנ"ך מתעוררת מיד השאלה: הלא כל התיאורים האלה - "בית א‑להים", "שער השמים", "מקום נורא" - מתאימים לירושלים ולהר המוריה, שעליו נעקד יצחק ועליו נבנה בית-המקדש, ולא לבית-אל הנמצאת מצפון לירושלים. בשאלה זו מתחבטים חז"ל ומפרשים שונים.  רש"י מפרש שירושלים ובית אל התחברו באופן ניסי וחד פעמי בחלומו של יעקב, והתארים "בית א-להים" ו"שער השמים" מיוחסים להר המוריה, שהתמזג עם בית-אל בחלומו של יעקב.
נשאלת השאלה: מה כל כך מיוחד בבית אל? ניתן לומר, שהמיוחד בבית-אל מופיע כבר בהבטחה לאברהם אבינו. הקב"ה אומר לאברהם בבית-אל:" שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם " (בר' יג:יד-טו).
הרי בית-אל הם הגוש ההררי הגבוה ביותר במרכז ארץ-ישראל, ומשם ניתן לראות את ארץ ישראל כולה: בצפון את החרמון ואת פסגות הגליל העליון, בדרום את הרי חברון ואת הרי הנגב, במערב את השפלה ומישור החוץ ובמזרח את בקעת הירדן, הרי הגלעד והרי מואב בעבר הירדן המזרחי. גם יעקב מקבל בחלומו הבטחה על הארץ: " הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ ... וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה " (כח:יג-יד).  רק בבית-אל הוא יכול להבין את משמעות ההבטחה- " יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה ". כאשר חזר לארץ, קיבל יעקב הבטחה חוזרת על ארץ-ישראל בבית-אל: "אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ " (בראשית לה:יב(
הר בית-אל הוא סמל וביטוי לקדושת הארץ, כי ממנה ניתן לראות את כל הארץ. לעומת זאת, הר המוריה הוא הר נמוך יחסית, המוקף בהרים גבוהים ממנו (הר הצופים, הר הזיתים והר ציון), שגם הם הנמוכים בהרי יהודה. ואכן, נאמר "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". קדושת ירושלים א"כ היא קדושת התפילה ועבודת ה', שלא נעשית במקום גבוה אלא דווקא במקום נמוך, מתוך שפלות וענווה.  המפגש של הר המוריה והר בית-אל מבטא את המפגש בין קדושת הארץ וקדושת התפילה.
מחברון עיר האבות אנו שולחים ברכה חמה לידידינו תושבי בית אל, החוגגים 34 שנים לעליית היישוב על הקרקע. לאחר אלפיים שנה שבהן היו הרי בית-אל שוממים מיהודים, חזרו ישובים יהודים להרי יהודה ובית-אל. זכינו בחסדי ה' שהתקיימה נבואת ירמיהו הנביא:" כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת ... בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּתָם נְאֻם-ה' " (לב:ט, מד).
חייל יקר, שבת שלום!

                 תושבי הישוב היהודי בחברון