כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
חיילים יקרים ואהובים ה' עמכם!
אנו נמצאים
בתוך שלושת השבועות לציון ימי האבל והצער על חורבן בית המקדש והגלות הקשה שבאה
בעקבותיו.
אלפיים שנות
גלות ועדיין אנו בוכים וכואבים את האובדן הנורא, את הסתלקות השכינה, רוח הקודש
והנבואה מעמנו. ונשאלת השאלה איך יתכן ששנים רבות כל כך עברו ועדיין מתקיימת התופעה
המוזרה, שאין לה אח ורע בתולדות העמים, של רבבות ומיליוני יהודים שיושבים על הרצפה
ומקוננים על "איזשהו בניין" שחרב?
על מנת
להבין זאת, נעסוק קצת בפיזיקה. ידוע ומפורסם החוק הפיזיקלי שנקרא "חוק שימור
האנרגיה", הרי לפניכם הציטוט של החוק: "חוק שימור האנרגיה קובע,
שאנרגיה לא נוצרת ולא נעלמת, היא משנה צורה
מסוג אנרגיה לסוג שונה. בניסוח אחר: שינוי האנרגיה במערכת סגורה כלשהי מתבטא רק בשינוי
צורת האנרגיה או במיקומה, ואילו כמות האנרגיה קבועה תמיד ". לדוגמא, כל מי שראה את התיעוד של התמוטטות בנייני התאומים
בארה"ב, ראה את גל ההדף העצום שנוצר מההתמוטטות והגיע למרחק של מאות מטרים אם
לא יותר. כלומר האנרגיה שהיתה בתוך הבניין נהפכה לגל הדף עצום.
אם כך בעולם
החומר בוודאי שאף כך הם חוקי העולם הרוחני. אחת המצוות החשובות ביותר בתורה היא
מצוות התשובה. היסוד של העולם כולו בנוי על האפשרות לשוב ולהתחרט על המעשים הלא
טובים שעשינו ולתקן מהשורש את מה שקלקלנו. משמעות הדבר, שהמעשה שנעשה ( האנרגיה
לצורך המשל ) לא נעלם, האנרגיה נשמרת, וכאשר אני מתחרט על אותו מעשה בכוחי להפוך
אותו לאנרגיה חיובית. זהו יסוד התשובה.
לפי עקרון
זה כל חורבן הוא פוטנציאל עצום לבניין, כפי שביטאו זאת חכמינו ז"ל: "ביום שחרב בית המקדש נולד משיח" , כלומר החורבן פתח לנו אפשרות של בניין מחדש, ולא רק בניין מחדש
אלא בניין חזק יציב ואיתן יותר מהקודם "נולד המשיח". יוצא מכאן רעיון
חשוב מאוד והוא, שהחורבן לא נועד להעניש ולנקום בנו על מעשינו הרעים, אלא לאפשר
בניין של חיים טובים ומתוקנים יותר.
רעיון זה
מופיע בצורה נפלאה בגמרא מסכת יומא ביחס לכרובים שהיו על הארון. ארון הברית הכיל
בתוכו את לוחות הברית, והיה הכלי הקדוש ביותר במקדש. על הארון היו שני כרובים,
שלפי ההסבר המקובל היו בצורה של איש ואישה. הדמות של איש ואישה באה לבטא את האהבה
השוררת בין עם ישראל (ה"אישה") לקב"ה ("האיש"). אומרת
הגמרא, כאשר בנ"י עשו את
רצונו של ה' פני הכרובים היו "איש אל אחיו" פנים מול פנים, אולם כאשר חס
ושלום לא עשו רצונו של ה', באופן ניסי פני הכרובים הצתודדו כלפי ההיכל. ממשיכה
הגמרא ומתארת את החורבן ואומרת, שכאשר נכנס טיטוס הרשע לקודש הקודשים בזמן החורבן
ראה את הכרובים שפניהם "איש אל אחיו"!?. תמוה מאוד, הרי בזמן החורבן היה
כעס גדול ונתק בין ה' לישראל, ואיך יתכן שהכרובים מסמלים את החיבור האידיאלי ?
אלא, רבותי היקרים, ה' רצה להראות לנו שגם כאשר הוא
כועס ומחריב, הוא עושה זאת מתוך אהבה עצומה ורצון לתקן ולשכלל את מעשינו. דווקא
בזמן הפרידה מתחזק יותר ויותר הקשר.
על פי זה נוכל להבין שאלפיים שנות גלות, הן אלפיים
שנות בניה וציפיה ובניין הדרגתי שלב אחרי שלב עד לבניין השלם. משל למה הדבר דומה?
לאדם שלא עלינו עבר תאונה ונפגעה ההליכה שלו. על מנת לחזור להליכה רגילה הוא צריך
ללמוד מחדש כמו תינוק איך הולכים, איזה שריר צריך להפעיל וכו'.
לכן, אנו לא רק שלא שוכחים אלא יודעים ומאמינים
שהגלות בונה ומתקנת ומתוך כך אנו מלאי תקווה וצפיה. נסיים בסיפור עממי על נפוליאון
קיסר צרפת: על פי אותו סיפור, הגיע נפוליאון לבית-כנסת מט
לנפול באחת העיירות, ופגש שם יהודים יושבים על גבי הרצפה וממררים בבכי. "מדוע
אתם בוכים?" שאל המצביא הגדול. "אנו בוכים על בית המקדש שחרב",
השיבו המקוננים. "לפני כמה זמן חרב אותו בית מקדש?", הוסיף המצביא
להקשות. התשובה הכתה אותו בתדהמה: "לפני למעלה מ-2000 שנים". נפוליאון
הגיב במלים אלו: "עַם
השומר על זיכרון חורבנו הלאומי אלפיים שנה ולכאוב אותו כאילו קרה לו עצמו, עַם
נצחי הוא, וכל העולם כולו לא יוּכל לו.".
יהי רצון
שנזכה לראות במהרה את בניין בית המקדש בתפארתו ובעבודת הכהנים והלויים במהרה
בימינו
שבת שלום
ומבורך
