פרשת מסעי

השבת אנחנו מסיימים את ספר במדבר, ובמידה מסוימת, מסיימים את החומש. זה משום שחומש דברים נחשב כחזרה על התורה מפי משה רבינו. כאן, לקראת סוף ההליכה במדבר, זה כבר ארבעים שנה, ולקראת הכניסה הנכספת לארץ ישראל, אנחנו מקבלים פקודות אחרונות.

קודם כל, שמה של הפרשה, מסעי. ארבעים שנה במדבר היה בהחלט מסע. אולי אפשר להמשיל את התקופה למסע כומתה אחת ארוכה. מלאה אתגרים, מלאה בעיות, מלאה מכשולים, מלאה פלאים, ובסופו של דבר, הצלחה גדולה. השכר, הכומתה, הוא עצם הכניסה לארץ, הרי זאת היתה המטרה. לא פשוט, לפעמים כבד מאד, אבל בהסתכלות לאחור, עם כל התלאות, איך אומרים, עברנו את זה.

בפרשה יש מספר רב של נושאים. אבל ללא ספק, המרשים שבניהם הוא חלוקת הארץ בין השבטים. כל שבט יקבל את מקומו, המיועד לו.

וכאן יש בעצם את הציווי הסופי, להסיר כל ספק: 'והורשתם את הארץ וישבתם בה...' הקב"ה מודיע לעם ישראל, חד וחלק, שעלינו להכנס לארץ וליישב אותה. ומדוע? בהמשך הפסוק, 'כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה.'

כאן אנחנו בעצם מתחברים ישירות לתחילת התורה, בפסוק הראשון של פרשת בראשית: אומר שם רש"י: אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים",שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

כאן סגירת המעגל. ההבטחות לאבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, הלו הוא ישראל, כעת מתגשמות ומסוימות.

אולם, יש כאלו שקשה להם עם רעיון זה. גם אז, כהיום, היו ויש אומות שמוצאות לנכון לנסות להפר הבטחות ה' ולקחת מאיתנו את ארצנו הקדושה. 'והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם...'

גם אז, וגם היום, היינו תלויים בחסדי שמים, שמתבטא בגבורת חיילינו ואזרחינו, חיילים שנלחמים מלחמת חורמה ע"מ לנצח את האויב שרוצה לקחת מאיתנו את שלנו. ויש כאלו, אזרחים פשוטים, שמלחמתם מתבטאת בעצם היותם במקום, בבתיהם, בלי לברוח, בשפה ברורה: זה הבית שלנו. לא נזוז מכאן!

כמובן שבסיס המלחמה ועמוד התווך של הצלחתנו הוא הנכונות של חיילים אמיצים וגיבורים שמוכנים לתת את הכל למען העם והמולדת. אתם, חיילים יקרים, אתם היסןד שעליו האומה קיימת.

אסיים עם דברים שנאמרו אתמול ע"י אביו של מקס שטיינברג הי"ד, החייל הבודד שנפל בעזה: "עבור כל משפחתי, אני רוצה לענות לשאלה שהרבה שואלים: האם אנחנו מצטערים שמקס עזב את ארה"ב והצטרף לגולני בצה"ל? התשובה היא, באופן הד-משמעי, לא!

זאת גבורת ישראל, של הבנים, של האבות, של כל העם כולו.

שבת שלום.

פרשת בלק

פרשת בלק

אחרי ששליחי בלק מלך מואב הצליחו לשכנע את בלעם לבוא יחד עמם למואב לקלל את ישראל, מספרת התורה "ויחר אף א-הים כי הולך הוא". ושאלו המפרשים על מה היה חרי האף הזה, הרי כבר אמר לו השי"ת לבלעם "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם"!

רש"י ע"ה פירש "אם לקרוא לך" לך להנאתך ולטובתך, דהיינו אם ההליכה יחד עם שליחי בלק טובה היא לך, ויש לך הנאה ממנה, אזי קום לך עמם. ע"פ דברי רש"י הסביר רבינו לוי יצחק בעל הקדושת לוי זיע"א, שכשיצא בלעם לדרכו יחד עם שליחי בלק, גילה שיש לו הנאה מכך שהולך להזיק לעם ישראל ולקללם, וזה היה חרי האף הגדול עליו, שיש לו הנאה מלקלל לישראל.

 

בהמשך מספרת התורה על מלאך ה' שנצב לקראת בלעם בדרך, והגם שבלעם לא ראהו אתונו ראתה. ומכיון שעמדה ולא המשיכה ללכת, הכה אותה בלעם במקל, וע"ז מלאך ה' גוער בבלעם "על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים" וכו', ויש להבין מדוע גער בו מלאך ה', הרי דרך העולם שכשאדם לא מצליח להשתלט על בהמתו ולכוין אותה, יש בידו להכותה ומה בכך.

והסביר הרב הנז' זיע"א, שמכיון שציוה השי"ת לבלעם "לך עם האנשים ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה", היה צריך בלעם להתבונן טוב טוב לראות אם יש משהו חריג בדרכו, שעל ידו מעביר לו השי"ת מסר. בלעם היה להוט לקלל את ישראל, ולהתפאר בכך בפני בלק, ולזכות בממון הרב המובטח לו, והתעלם מהסימנים שנקרו בדרכו. שהרי אף פעם לא קרה שאתונו עשתה לו בעיות, ומה קרה עתה, וע"ז חרי האף מצד מלאך ה' אל בלעם.

 

נמצינו למדים, כמה צריך להשתדל להיטיב עם עם ישראל, הן אומות העולם ומכל שכן כל פרט ופרט מעמ"י, וכשאוה"ע מרעים לעמ"י ועוד מתוך הנאה, יש עליהם קטרוג גדול בשמים. ומכיון שאנו מאמינים באמונה שלימה גמורה ומוחלטת שהשי"ת מלוה אותנו על כל צעד ושעל, אנו צריכים להתרגל תמיד לשמוע ולהבין את דבר השי"ת מתוך התורה, ומתוך כך להתבונן על המציאות בה אנו חיים, ולעקוב בדריכות ובעדינות הרגש והמחשבה איזה סימנים מוסר ומראה לנו השי"ת, את הדרך אשר נעלה בה אל הגאולה הבאה וקרבה.

 

ה' ישמור צאתכם ובואכם מעתה ועד עולם, לא יתיצב איש בפניכם, פחדכם ומוראכם יתן ה' על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם, ובא לציון גואל וישראל ישכון לבטח, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.

שבת שלום!

פרשת חקת

בפרשת השבוע - פרשת "חוקת" אנו קוראים על תחילת כיבוש ארץ ישראל בידי משה ובני ישראל. אחרי נדודים של ארבעים שנה במדבר מגיעים בני ישראל בפעם הראשונה למגע קרבי עם הכנענים בדרום הארץ – הכנעני מלך ערד. בקרב בראשון ניצחו הכנענים, אך במערכה נוספת נחלו בני ישראל ניצחון בקרב, והמשיכו במסע הניצחון לכיוון עבר הירדן. כאן נמצאו מספר מלכים שניסו להתעמת עם עם ישראל: סיחון מלך האמורי, ועוג מלך הבשן. גם מלכים אדירים אלו, ששלטו בחבלי ארץ גדולים, ניגפו לפני שבטי ישראל. כך ירש עם ישראל את עבר הירדן, מנחל ארנון בדרום ועד הגולן והבשן בצפון.

מקרא פרשה זו מעלה שאלה: הרי רק לפני שבועיים, בפרשת "שלח", קראנו על שנים עשר המרגלים, שסיירו בארץ וחזרו עם סיפורי בלהות: על ענקים מפחידים, על חומות בצורות וערים חזקות, על עמלקים וכנענים בלתי מנוצחים. סיפורים אלו הרתיעו את עם ישראל, והוא פחד להמשיך בדרך. לכן נקבע שהנדודים נמשכו ארבעים שנה, וכל הדור מת במדבר. איך יתכן שתוך פרק זמן קצר יחסית – כל התמונה השתנתה? איך פתאום מתחיל עם ישראל בתנופה מוחצת, ומכניעה עמים גדולים וחזקים?

שאלה דומה עולה בעיני מי שקורא את תולדות מדינת ישראל. במלחמת השחרור ב-1948 החזקנו מעמד בקושי רב. איבדנו מקומות חשובים, את כל יהודה ושומרון, כולל אתרים ויישובים יהודיים כמו גוש עציון, חברון, ועוד, ומעל לכל – את ירושלים העתיקה, הכותל והר הבית. והנה, אחרי תשע עשרה שנה, ב-1967 - הכל השתנה, וחזרנו לכל המקומות האלו, כמו גם לגולן ולכל סיני, תוך ששה ימים (!)

מסתבר, שההיסטוריה מתקדמת, והנסיבות משתנות. נתונים שהיו נכונים לאתמול – אינם נכונים למחר. אויב חזק ומרתיע היום – עשוי להתפורר מחר (וכן להיפך). מה שנראה היום כבלתי אפשרי – ייראה מחר כמובן מאליו. חברון, בה הושמדה הקהילה היהודית בידי פורעים ומרצחים בשנת 1929 – שוחררה ללא יריה אחת בשנת 1967. בניהם של אותם יהודים חסרי אונים שגורשו מהעיר – שבו כמנצחים, והאויב לא העז אפילו להתנגד ונכנע ללא קרב. גם מה שנראה לנו היום כמו קושי ומכשול בלתי עביר – יתכן מאוד שמחר נוכל לבצע בקלות. העיקר - עלינו לשמור על הכיוון, על האמונה ועל האמת שלנו, ובעזרת ה' נזכה לניצחון מלא על כל אויבינו, ושיבת בנים לגבולם, במהרה.

פרשת בהר

פרשת בהר

מופיעים בפרשתנו השבוע שני פסוקים רצופים המבטיחים לעם ישראל ביטחון.  בראשון כתוב: "ועשיתם את חקיתי, ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם, וישבתם על הארץ לבטח " (ויקרא כה/יח), ובפסוק שלאחריו(י"ט) כתוב: "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע, וישבתם לבטח עליה ".

על פי ההקשר למה שכתוב בשאר דברי הפסוק השני ניתן לומר שאין כאן כפילות ; אלא אותו הפסוק מבטא בטחון כלכלי , כאשר הפסוק הראשון מבטיח בטחון מדיני- הפך מעקירה וגלות.

ביחס לאכילה "לשובע" המוזכרת בפסוק השני נמצא במקורות חז"ל המאמר "שיהא אדם אוכל
קימעא (מעט) ושובע" (מדרש לקח טוב), וכפי שהבין רש"י : "... בתוך המעיים תהא בו ברכה". קשה לנו מה הביא חכמינו ז"ל להסב את ברכת השביעה באכילת פירות הארץ מערך כמותי לערך איכותי?

אחד מגדולי מפרשי התורה שנולד לפני כמאתיים שנה- הוא המכונה המלב"ים – הסביר- ששפע כמותי בתנובת הארץ בודאי ברכה היא מן השמים אבל קרוב הוא אל הטבע ואינו מפליא כל כך. לעומת זאת שביעה גסטרונומית הבאה מאכילה מועטת אינה טבעית כלל וכלל והיא תופעה נסית הרבה יותר מזו הבאה על אכילה מרובה.

אם נדמיין היוצרות של כדור מסוים (הדומה לכדור ויטמינים) המכיל כל אבות המזון, ומבליעה קלה פעם ביום מתברך הוא בקיבה לתת לאדם הרגשת שביעה מלאה לכל היום- האם היינו מרוצים מדיאטה כזאת? האם העדר ההכנות, התיבולים והקישוטים שאנו משקיעים במאכלינו היום יומיים ובמיוחד בשבת ומועד " ייחשב כברכה או כקללה?! קרוב לוודאי רובינו היו דוחים או ההמצאה המוצעת בלשון: "מוחל טובות".

אולם האדם השואף לעליה רוחנית וחי במועקה תמידית בהיותו מודע למידת השתעבדותו לנושא האוכל- הרכישה, האחסנה, ההכנה, ריבוי זמני האוכל ביממה, קלקולי הקיבה והבריאות בעקבות הרגלי אכילה לא טובים ועוד ועוד – יתכן שהוא יקפוץ משמחה לרגל המצאת כדור הפלא הדמיוני ההוא.

הפסוקים המובאים למעלה בפתיחת דברינו מופיעים בפרשתנו בהקשר לשמירת מצוות השמיטה והיובל- שנתיים רצופות בהן מצווים שלא לעבוד בקרקע ארצנו; ובהמשכם מתעוררת בכתוב השאלה המתבקשת מאליה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו? " משיב מיד הקב"ה:" וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (פסוקים כ' ו כ"א). יוצא לפי הבנת המלבים ששתי הבטחות טובות של שביעה גופנית נתנו בסוגייתנו כתוצאה משמירת מצוות השמיטה והיובל. לצדיקים המעטים שעליהם השפע הכמותי של אוכל רק מכביד, מבטיח הקב"ה שהמעט אוכל שיאכלו באותן השנים יתברך במעייהם עד כדי הרגשה של שביעה מלאה וזו תהיה להם ברכה המעלתם "לרקיע השביעי " , לעומתם מבטיח הבורא (ית"ש) להמון נאמני מצוות ד' הקשורים למאכל ולמשתה ב "לב ובנפש" שפע כמותי כזה ביבול השנה הששית שלא יחסר להם מבוקשם הגסטרונומי למשך 3 שנים. נמצא לפי זה שמן השמיים דואגים לשביעות כל יהודי המקיים את דבר ד' לפי דרגת רוחניותו.

פרשת קדושים

פרשת  קדושים

 

התורה אומרת "ואנשי קודש תיהיו לי" "קדושים תהיו לאלוהיכם".

 

עם ישראל מצווה להתקדש, להזדכך, להתעלות, להתייחד ולהגיע לגבהים רוחניים.

אנחנו זכינו שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ואת מצוותיו ובזה הוא ייחד אותנו מכל האומות.

 

בפרשה שלנו מופיעים המון מצוות. לכאורה, אפשר לשאול: היה מספיק שנגיע כל אחד בצורה שלו לדרגה רוחנית גבוהה , אז בשביל מה כל כך הרבה מצוות? תן לנו להתקדש בדרך שלנו. אלא, שרק על ידי הנהגת חיים נצחית, נטולת כל אינטרס פרטי,אפשר להתעלות ולהזדכך .

 

השבוע יהיה יום הזכרון לשואה ולגבורה. אחת התופעות שהיו בתחילת השואה היתה האנטישמיות, השנאה לעם ישראל, הבזיון לעם ישראל, הזלזול בעם ישראל והדחייה של עם ישראל ממקומות חשובים באירופה. מאיפה זה בא? מאיפה האנטישמיות הזאת באה?

ההרגשה של האומות שעם ישאל הוא עם קדוש, עם מיוחד, עם נבדל שיהודי הוא מזן אחר שיש "אלוקים בקרבו" שיש לו נשמה טהורה וקדושה ומוסרית. את זה שונאי ישראל מרגישים בתת מודע ובגלל זה הם נלחמים בנו. כך היה בשואה! הגבורה של עם ישראל בכל ימי השואה נבעה מגבורת הקודש שהיתה בקרבם. זה מה שנתן להם כח למרוד בגרמנים וזה מה שהעמיד אנשים ביסורים קשים וגם עם אותה גבורה קדושה אנשים נטבחו ונשחטו .

 

אנשים בדרכם לגיא ההריגה צעקו אך ורק דבר אחד "שמע ישראל"והראו לצורר הנאצי שאת הגוף הוא שבר אבל הנפש,הרוח,איתנה מתמיד.

 

הקב"ה רוצה שנהיה קדושים ע"י המצוות בחיים, שנתעלה ע"י עשיית מעשים טובים, דיבורים טובים, מחשבות טובות, שנוסיף חיים אמיתיים, חיים טהורים, חיים ישרים. וכך נרומם את עצמנו ואת עולמנו.

 

לך חייל יקר, שבת שלום!

תושבי הישוב היהודי בחברון

חג שביעי של פסח

חג שביעי של פסח

בין מצוות מועדי ישראל ישנה גם החיוב לקרוא בציבור פרשיה מן התורה בכל ימי החג. במרכז פרשית הקריאה שקבעו לנו חכמינו ז"ל לקרוא בחג האחרון של פסח עומדת שירת משה ובני ישראל ששרו לרגל נס קריעת ים סוף שאירע לפי המסורת ביום השביעי לצאת אבותינו ממצרים.

השירה הזאת בתחילה משבחת את הבורא שפעל כ : " איש מלחמה"  להביס את הצבא האדיר של מעצמת- העל של התקופה ההיא- חיל פרעה.

לאחר השבחים ההם מתואר בסגנון שירי כיצד שם ד' לאל את השאיפות והתוכניות המלחמתיות של צבא מצרים ברדיפתו  אחרי בני ישראל הנכנסים לים, שנהפך להם ליבשה; ולאחר מכן כיסו מימיו על חייליהם שטבעו שם בלי להשאיר שריד אדם.

כמו כן מובע בשיר הזה את הרושם הכביר שעשה הנס הזה על כל עמי המזרח התיכון ובעקבותיו התקוה שהם יתנו כתר מלכות לבורא (ית') ויסורו למשמעתו.

רק מרכיב אחד הקשור לאירוע המופתי וחד פעמי ההוא לא נזכר כלל- והוא השם של משה. הרי הוא זה שבנטיית יד הביא לקריעת ים סוף ושוב להחזירו לאיתנו רק כאשר האחרון של בני עמו הגיע לחוף מבטחים.

על פי חקר הארכיולוגיה של תקופת התנ"ך נמצא ששירי נצחון מלחמתיים רבים נכתבו ובעיקר להלל ולשבח את מלכי המדינות ושרי צבאם; ולא כך בשירה הנדונה כאן.

ההסבר לכך לדעתנו, אינו רק ענותנותו הבלתי רגילה של משה אלא אמונתו השלמה שהוא: "הבורא יתברך שמו לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים " ; וממילא הפועלים למען קיום רצונו ומגמותיו עלי אדמות  אינם אלא שליחים המקבלים כוחם וכשרונותיהם ממנו, ורק לו יתברך מגיע השבח.

רצוי, לדעתנו שנתחנך כולנו לאמוץ הגישה הזאת מפני שהיא מרשם בטוח להבשלת מידת הענוה הנחוצה לכל יהודי באשר הוא. 

פרשת צו

פרשת צו

פרשתנו השבוע בחציה הראשונה ממשיכה בנושא הקרבנות בהם דובר בפרשת ויקרא, שקראנו לפני שבוע, ומתארת מה נעשה עם חלקי בשר בעלי החיים, ובנותר ממנחת הצומח, שהובאו כקורבן, לאחר שעיקר פעולות הפולחן נגמרו, בתיאור הזה מפתיע שהמוטיב העיקרי הוא אכילה  עטוף עם פרטי דינים מרובים. במסגרת של 60 פסוקים מופיע השורש א-כ-ל בצורותיו השונות כ- 20 פעם. לאור החשיפה הזאת מתבקשת מאוד השאלה- מה ענין אכילת האדם, פעולה גשמית המשותפת גם לבעלי חיים, עושה אצל היכל ד' אשר אמור להעלות האדם לפסגות רוחניות עליונות? התמיהה ההולכת ומעמיקה עוד יותר כאשר מתברר, על פי הלכות הקורבנות, שאכילת הכהנים ולפעמים בעלי הקורבן עצמם  הינה חלק מעצם הפולחן ובלעדיה אין ריצוי או כפרה למביא את הקורבן.

להבין את הנקודה הלכאורה מביכה הנ"ל ניעזר  באחד מספרי הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטו). "מסילת ישרים " בו מובא מהתלמוד (מסכת עבודה זרה דף כ') מאמרו של התנא רבי פנחס בן יאיר האומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה , ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים".

במאמר זה מצויר מעין סולם בעל 11 שלבים, שכל שלב גבוה מקודמו, וכבסיס לכל הסולם- לימודו וקיומו של התורה. ניתנת רשות לאדם החפץ בקרבת אלוקים לעלות שלב שלב, בלי דגולים, ולקנות בכל שלב מידה נעלה נוספת בתוך מאמץ עצמי וסיעתא דשמיא. בפסגת ההשתדלות האנושית  מצויה מידת הקדושה, ומעל לזה רק בידי רצון הבורא להעניק למתקרב רוח הקודש והשער לתחיית המתים.

בבאור מידת הקדושה כתב הרמח"ל: "והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים (חלקי בשר הקורבנות) שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו חז"ל : כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (פסחים נט)". ובהמשך כתב:" והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח...וכמו הדברים שהיו עולים על גבי המזבח... כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עלוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש".

נמצא שפסגת היהדות אינה בהבדלות מהחיים הארציים- החומריים, אלא בהעלותם לרמת הקדושה בה גם הפעולות הגשמיות כמו אכילה ושתיה נחשבות לעבודת ד', כמו זו שבמקדש.

בהר סיני קיבלנו את הייעוד להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ובכדי להתאמן בכך תקנו לנו חכמינו ז"ל מצוות נטילת ידיים לפני הסעודה וברכות הנהנים לפני ואחרי האכילה והשתיה. נשאף כולנו לעלות בסולם המצוות ולהתקדש בקדושת ד' ולזכות באמרת משה רבנו "ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום".

פרשת ויקרא

פרשת ויקרא

 

פרשתנו פותחת את הספר השלישי של חמשת חומשי התורה והיא, יחד עם פרשת "צו" הבאה אחריה מפרטת את תורת הקרבנות, גם אלה של רשות וגם אלה של חובה.

 

האפשרות שבן אדם יביא בעלי חיים כקרבן לבורא אינה דבר חדש בתורתנו; כבר בתחילת ספר בראשית מתוארת פעולתו של נח בצאתו מן התיבה בזו הלשון: "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח" (בראשית ח' / כ').

 

על פי מדרשי חז"ל אפילו אדם הראשון הקריב קרבנות ; וכן עשו כל שלושת האבות אברהם יצחק ויעקב.

בספר שמות אנו קוראים על הקרבנות שהביא יתרו בבואו אל מחנה ישראל במדבר (שמות י"ח / י"ב) ; וכן נכתב על "נערי ישראל" (כנראה בכורים) שנשלחו להעלות קרבנות על מזבח שנבנה למרגלות הר סיני כחלק מטכס כריתת ברית בין הקב"ה ובני ישראל הנקראת "ברית סיני" או "ברית חורב" (שמות כ"ד / ה').

בכל האזכורים הנ"ל, למרבה הפלא מופיעות המילים כגון: "הבאה", "זביחה", "העלאה" ו"הגשה", ואף לא פעם אחת הלשון "הקרבת קרבן".

לראשונה בכל התורה מופיע הביטוי הזה רק בפתיחת פרשתנו ככתוב (ויקרא א' / ב'): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'..." הנחתנו היא שהתופעה הלשונית הזאת אינה מקרית אלא מכוונת ונציע כאן הסבר לכך.

יתכן שיש קשר בין הלשון "קרבן" לעובדה שבפרשתנו לראשונה ישנה התייחסות לאפשרות של הקרבת בעלי חיים בתור עבודת ה' על ידי כל איש ישראלי. הרי הקרבת קרבנות כפולחן-דת היתה מפותחת מאד אצל עמי קדם האליליים (כולל קרבן אדם). אצלם הפולחן ההוא היה מלווה מחשבות מאוד זרות ליהדות. לדוגמא – אדם עבריין היה יכול לכוון בקרבנו לפייס או לשחד את האליל "הכועס" עליו מתוך הבנה שיש לנעבד ההוא הנאה גשמית מהבשר המוגש אליו. אותו פיוס אפשר לו, לפי הבנתו, לחזור לסורו ולעשות את התועבות הכי שפלות עד בואו שנית לפני האליל עם קרבן נוסף.

 כל זמן שעסק הקרבנות היה עסקם של יחידים צדיקים כמו נח ויתרו ואבותינו הקדושים לא היה חשש שהוא ייהפך לפלחן מתועב; אבל אחרי הקמת המשכן במדבר כשנצטוו כל בני ישראל על עסק הקרבנות כאפיק הרצוי לעבודת הבורא, בהחלט חל חשש רציני שיתכן שיבוש רעיוני בעניין הנדון. (ראה גערת נביאי ישראל שכל כך הטיפו נגד התפישה המשובשת אצל חלק מבני דורם ביחד לקרבנות).

אולי בגלל החששות הנ"ל וכאמצעי סימנטי-חינוכי התחילה התורה מעכשיו לנקוט בביטוי "קרבן" במקום כל הלשונות המופיעות בחומשים הקודמים, שורשה של המילה קרבן הוא ק-ר-ב ומשמעותה היא שפעולת ההבאה חייבת להיות מתוך רצון חזק ובכוונה אמיתית להתעלות רוחנית ולהתקרב אל הקב"ה עם מחשבה ברורה שהוא ית"ש הא-ל האחד והיחיד; ולו אין גוף ואין מושגי גוף; וממילא אין לו שום הנאה גשמית ממה שעולה על המזבח.הקרבן אמור להשפיע עלינו ליהיות יותר ראויים לקבל את השפע האלוקי; ולא על הטוב ומטיב(ית"ש) שאינו נתון לשום שינויים.

כבר ציינו חכמי התורה הראשונים שטעמי חוקי הקרבות מעל להשגתנו ולוטים הם במסתורין, ורק יש לדעת שבאמצעותם כאשר הם מובאים בכוונות הנכונות על ידי חברה ישראלית השומרת צדקה ומשפט, זוכה אומתנו וכן כל האנושות לשפע ברכות שמימיות. מתוך אמונה והבנה זאת אנו מוסיפים לתפילתנו 3 פעמים ביום "יהיה רצון... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו... ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות".

 

 

לך חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

 

פרשת פקודי

פרשת פקודי

השבת אנו ממשיכים עם ענייני המשכן בהם אנו עוסקים בשבועות האחרונים.

אחת המשימות המעצבנות ומייגעות בצבא הם ספירות המלאי אותם עורך הרס"פ מידי פעם.

בפרשה יש לנו ספירת מלאי והתחשבנות של התרומות שהובאו להקמת המשכן.

"אלה פקודי משכן העדת"

במדרש מובא כי בני ישראל חשדו במשה רבינו בעניין נדבות המשכן ובשל כך, הוצרך משה לערך לפניהם חשבון מדוקדק של הכסף.

... כדי להוכיח שכסף והזהב הגיע בשלמות למלאכת המשכן.

פעם הצדיק רבי שלמה מראדומסק זצ"ל שאל אינני מבין איך עלה על דעתם של ישראל חשד כזה ?! וכי לא ידעו שמשה בז לכל מה שקשור כסף וזהב?! האם לא ראו שבזמן יציאת מצרים, כאשר היו כולם עסוקים בביזת מצרים, לא נתעסק משה כלל בכסף וזהב אלא עסק במצוות קבורתו של יוסף  הצדיק?

הרבי- אמר שכוונה אחרת לגמרי יש כאן. בני ישראל ידעו והבינו כי המשכן מוקם כולו מתרומותיהם, אולם תרומה שלא ניתנה בלב שלם ובכוונה זכה וטהורה- לא תוכל להיכלל בבניין הקדוש והנשגב הזה.

"... ומשום כך רבים מהאנשים הרהרו לעצמם: מי יודע אם התרומה שנתתי הייתה בלב שלם ואכן נכנסה ונכללה בבנית המשכן.

על כן באו כולם אל משה לבדוק ולברר איזה מין התרומות נותרו ללא כל שימוש, ולא נחה דעתם עד שערך משה לפניהם את החשבון המדויק והוכיח להם כי כל התרומות נכללו לבניית המשכן ולא נותר מאום ללא שימוש. ורק אז נחה דעתם.

Parshat Vayakhel By: Rabbi Moshe Goodman, Kollel Ohr Shlomo, Hebron

Parshat Vayakhel

By: Rabbi Moshe Goodman, Kollel Ohr Shlomo, Hebron

בס"ד

לשכנו תדרשו 

Seeking the Holy Presence in Our Holy Land

 

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"

 

"Be pleased, and relieve us, HaShem our God, with your commandments and with the commandment of this Seventh Day, this great and holy Sabbath, for it is a great and holy day before You... and may there not be trouble or sorrow on the day of our rest, and show us the comforting of Zion speedily in our days..." 

 

As we appreciate the Holy Presence on the holy Shabbos as a 'sanctuary of time', so too we hope, pray, and yearn for the comforting of our 'sanctuary of space', Zion, Land of the Holy Presence.

According to our Sages, our title quote of this week's parsha seems to be superfluous since the Torah already forbade all 39 types of labor, kindling fire being one of them, in the Ten Commandments. Therefore, our Sages learned from this verse a special law, that even a Torah court, bidden to carry out a final ruling immediately, nevertheless is forbidden to punish with the burning-death-penalty and all other punishments on Shabbat. Thus, according to Rambam this prohibition on punishing on Shabbat is one of the 613 commandments. Similarly, according to our aggadic sources, the heavenly courts cease to punish in Gehinom, etc. on the Sabbath.

 

Just as there is a period of clemency in time,  so too there are locations of clemency, where sinners are not punished.

 

One example of this is the altar in the Bais HaMikdash, which grants clemency to one who killed another negligently. Similarly, the Cities of Refuge and the 42 Levite Cities in the Land of Israel grant clemency towards negligent murderers. Nevertheless, it should be noted that the level of clemency granted in each of these locations is not equal. The altar grants this clemency only to a cohen in the middle service. The Levite Cities grant clemency only to those who enter them knowingly, and not 'by-mistake', unlike the Cities of Refuge, which grant the greatest clemency of all.

 

Can we find a common characteristic of these Cities of Refuge, which have such great spiritual power to give hope even to murderers? According to our Sages, the most essential Cities of Refuge are those on the Western Bank of the Jordon, which give power for those on the Eastern Bank to operate. These cities are Hebron, Shechem, and Kedesh Naftali. In parshat Beshalah we discussed how Hebron and Shechem are sister -cities, as Shechem is the burial-site of Joseph, the primary continuation of Yakov and the Patriarchs of Hebron as in regard to firstborn (of Rachel) rights and more. However, according to Midrash Raba (Naso), Naftali was the closest to the Patriarchs on a practical level, for he constantly honored Yakov as his swift messenger, and for this reason he is singled out from all the tribes to give an offering to the Mishkan hinting to the lives of the Patriarchs.

 

Thus, all of these Cities of Refuge are ultimately rooted to the great spiritual power of our Avot of Hebron. (In this sense, Kedesh Naftali can mean the holiest place of Naftali.) This is Hebron, the beam of salvation for all, the hope of Zion for eternity.

 

 -------------------------------------------------------------------------------------------------

 

Real Stories fom the Holy Land #58: "A bit before Shabbos I went to dunk in a natural pool in the Jerusalem Forest. I put my eyeglasses next to the pool and 'dived in'. When I rose from the pool, I inadvertently flew my glasses into the pool. I could not see the glasses, because the pool was full of algae, so I tried to dive numbers of times to feel them at the bottom, but to no avail. I gave up, left the pool and dressed myself, and as a last attempt to find the glasses said the prayer for finding lost objects ('Amar R' Binyamin etc.) and asked someone in the pool to look for them. Immediately, the glasses were found."

 

Sources:  Rambam Rotzeah 5, 12 and end of ch. 8, ibid Shabat 24, 7, BaMidbar Raba p. 14, Midrash Agada Breshit 2, 3, Chronicles I 5, 2

פרשת ויקהל

פרשת ויקהל

פרשתנו נפתחת השבוע בתאור התקהלות של בני ישראל אצל משה רבנו, לרגל הזמנתו, על מנת לשמוע את הדרישה להרים תרומה למען הקמת המשכן שיעמוד בקרב מחניהם. לאחר שמיעת כל הנדרש נאמר " ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמות לה/כ); ואנו תמהים על כוונת התורה בציונה את העובדה הזאת. הרי בפסוק הבא כתוב "ויבואו כל איש אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ד' למלאכת אהל מועד..." ומזה אנו מבינים שלפני שיכלו להביא אל משה את המבוקש מהם היו צריכים לעזוב אותו; ואם כן למה היה חשוב לציין את יציאתם מלפני פניו?!

יתכן שיובן הדבר אם נצרף לכאן מה שכתוב בסוף הפרשה הקודמת שקראנו לפני שבוע- פרשת "כי תשא" . שם מסתיימת הפרשה כולה בפסוק "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה..." (שמות לד/לה) ; ומסופר שם שבהיות משה על הר סיני מתיחד עם הדיבור האלוקי זכה הוא לקבל איזו הדרת פנים- "קירון עור פנים" – השונה מכל אדם על פני האדמה. השוני הזה הטיל פחד על כל רואיו וכדי למנוע מהם את ההבטה בקרינה המיוחדת הזאת, לבש הוא "מסוה" (כיסוי ) מסוים, וגילה את פניו רק בשעה שמסר לעם את מצוות ד'. הגילוי ההוא כנראה היה עצמתי מאוד ואף משכנע שדבריו הם באמת דברי ד' בלי להשאיר בכך שום פקפוק.

אותה ההתקהלות בה פתחה פרשתנו היתה ההזדמנות הראשונה בה זכו בני ישראל לשמוע את דברי ד' מפי משה מאז עלייתו לפסגת הר סיני לפני 120 יום. על כן סביר להניח שראיית פני משה באותו מעמד היתה חויה בלתי רגילה ואולי היא שהלהיבה את העדה לנדיבות כה רבה עד שלאחר 3 ימים נאלצו להעביר כרוז במחנה להפסיק את מבצע ההתרמה, כי כבר הובאו יותר פריטים מהנדרש.

עולה על דעתנו שרצה המקרא לרמוז על אותה החויה הראשונית בה חוו כל עדת בני ישראל בעמדם לפני משה לשמוע את צווי מלאכת המשכן בכך שציין את הפסקת החויה בלשון: "ויצאו כל עדת בני ישראל לפני משה".

בזמננו אין אנו זוכים לראות את פני משה רבנו בשעה ששומעים את קריאת התורה בבית הכנסת, אולם עומק האמונה בקדושת ספר התורה יכול לתת תחושה שכאילו הבורא (ית"ש) בכבודו ובעצמו מדבר אלינו. הרי על הפסוק "את הדברים האלה דבר ד' את כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף.." (דברים ה/י"ט) דרשו רבותינו על פי תרגום אונקלוס "לא יסף"- לא פסק כי קול חזק וקיים לעולם; (רש"י שם) 

פרשת תצווה

אנחנו נמצאים בחודש אדר, חודש שנאמר בו: מרבים בשמחה. במגילה כתוב: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". חז"ל דרשו בגמרא ש"אורה, זו היא התורה. התורה מאירה את דרכו של האדם, התורה מאירה את כל העולם שלנו באור רוחני.

 

כשהיה בית המקדש קיים, אור התורה – אור החכמה יצא מבית המקדש. כשהיה הכהן מדליק את המנורה במקדש האור הרוחני – אור התורה – אור האמונה היה מתפשט בכל העולם, על כן ירושלים נקראה "אורו של עולם".

 

בפרשתנו עם ישראל נצטוו להביא שמן זית זך כתית למאור בשביל מנורת הזהב שהיתה סמוך לקודש הקודשים במשכן.

 

השמן מסמל את החכמה וכשהשמן הוא זך נקי מכל התערובות הוא מאיר טוב, כך חכמת ישראל שהיא נקיה וטהורה אז היא מאירה את העולם.

 

 בהמשך הפרשה מדובר על הכהנים ובגדי הכהונה. הכהנים הם הסמל של אור התורה בעם ישראל – הכהנים לא קיבלו נחלה בתוך ישראל ועיקר עבודת הכהנים היתה עבודת הקודש במקדש ולימוד התורה וערכיה והנחלתם לעם ישראל.

 

הכהנים היו מפוזרים בכל ישראל בשביל להרבות מוסר ערכים וחינוך בכל מקומות ישראל אבל מקומם העיקרי יצא מביהמ"ק, משם יצאה השראת השכינה משם יצאה אורה של תורה.

 

הרמב"ם כותב שכל מי שרוצה וחשקה נפשו להיות כשבט הלוי – הכהנים ידבק עצמו בתורה וימסור נפשו עליה ואז יזכה לכתר התורה.

 

 גם היום זקוק עם ישראל לאנשים שיהיו דבקים בתורה באור המוסר וילמדו את שאר העם העוסק בעניינים מעשיים את דרכה של התורה יוסיפו רוח ומוטיבציה וירוממו את האמת והאמונה בתוך עם ישראל ויכוונו אותנו חזרה אל הקודש והמקדש אל השראת השכינה אל המנורה הטהורה ואל אור הדעת והחיים.

פרשת תרומה

בס"ד

פרשת תרומה

המילה "אוטופיה" בלועזית פירושה- " רעיון דמיוני שאינו ניתן להתקיים במציאות" (מילון אבן- שושן).

בפרשתנו השבת נקרא את דרישת התורה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה/ח) ניתן היה לחשוב שבהגד הזה ישנו תאור מובהק של "אוטופיה" כמוגדר לעיל; ואין לך טעות גדולה ממחשבה כזאת.

עם ישראל הוא עם ד' ואי אפשר להיות כזה בלי קשר ישיר עם ד'. לא פעם נמצא בנביאים ובכתבי הקודש דימוי לקשר הזה כקשר בין איש ואשתו. כל זמן שנישואיהם קיים הקשר קיים. לפעמים הוא גלוי לעיני אחרים ולפעמים הוא נסתר מהם; אבל גם כאשר הוא נסתר- הוא קיים.

המושג "שכינה בישראל" אינו רעיון דמיוני- הוא מציאות תמידית- נצחית יותר ראילית מכל ריאליה אחרת. "שכינה בישראל" הוא היעוד הלאומי של עמנו והוא התוכן המלא של גאולתנו השלמה. בהקדמתו של רבנו משה בן נחמן (הרמב"ן) לספר שמות כתוב"... כשיצאו (בני ישראל) ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין ייחשבו גולים...(ורק) כשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו בניהם, אז שבו אל מעלת אבותם... ואז נחשבו גאולים."

כאשר הקשר בין ישראל והקדוש ברוך הוא נסתר לגמרי כמו בימי השואה באירופה המצב נחשב כאילו "געלה נפשו" של הקב"ה ברעיתו ישראל; וכבר כתב רבנו אור-החיים הקדוש בפרושו לקללה הכתובה בתוכחה של ספר  ויקרא בלשון "... וגעלה נפשי אתכם"(ויקרא כו/ל) "... נתכוון שלא יתנבאו עוד בישראל נביאים כי לא יופיע ד' שכינתו המתייחס לה (לנבואה)... וקללה זו אין קללה למעלה ממנה..."
 מתוך הדברים האלה נמצא ששאיפתנו לגאולה שלמה היא כוללת את הכמיהה להשבת שכינה לישראל באופן גלוי כי היא נמצאת איתנו כל הזמן לפעמים  בהסתר חלקי, כמו בזמננו שזכינו לעצמאות מדינית, לניצחונות מדהימים במלחמות עם אויבנו, וכן לכלכלה משגשגת ועוד ועוד.

מספרים שכאשר נשאל אחד מגדולי אדמורי החסידות, הרבי מקוצק בהיותו ילד היכן נמצא הקב"ה, הוא השיב "בכל מקום שנותנים לו להיכנס". ממנו נלמד שלא נזכה לגאולה שלמה בלי שנפתח פתח רחב לכניסת השכינה על ידי חזרתנו אליו, יתברך שמו, ולתורתו ובבניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. 

​פרשת משפטים

​

בס"ד

​​

פרשת משפטים

"... ואלה המשפטים אשר תשים בפניהם..."

סוף סוף אנו עוברים מ- 17 פרשות (חומש, בראשית, וכמחצית חומש שמות). אשר בהם מתוארת בריאת העולם ויצירת עם ישראל- ל "שאר התורה", אשר בו מתפרסם לכאורה הקודקס ההלכתי אשר על פיו מתנהלת האומה הישראלית. ולמה לכאורה? כי למעשה מאחורי ובתוך כל ששלל המצוות (תרי"ג מצוות -613 כזכור) מטמין נותן התורה את העיצוב הרוחני- מוסרי, של העם הנבחר. ניקח לדוגמא את המצווה הראשונה בפרשתנו אשר בה "גן" מצוות (סה"כ 53 מצוות מתוך 613 כאמור.) ובכן המצווה הראשונה בפרשתנו מדברת על "חוק העבד העברי" – "אוף איזה דבר פרמיטיבי זה החוק הזה", עבד הוא דבר השייך לימים האפלים של ההיסטוריה- רוטן הצעיר המודרני. ואנו מקשים, האומנם? בואו ניכנס לגופו של עבד זה ובקצרה, מאחר והמון דפים והלכות נכתבו וקשורות אליו.

קודם כל הפסוק הראשון: "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם... אם בעל אישה הוא ויצאה אישתו עמו..." מסתבר (ע"פ המפרשים) שמדובר כאן לרוב על איש ישראלי
"ששלח ידו" ברכוש לא לו, כלומר באדם שגנב ועוד מסתבר שאין לו כסף או רכוש אשר בו בוא יכול לפצות את קורבנו.

אומרת התורה: אין טעם ועניין להכניס את האדם הזה לבית הסוהר מאחר וזה יפריש אותו מחברת אנשים בריאה, יבודד אותו בתוך קהל פושעים ואם היה גנב קטן לכל הפחות יצא משם "גנב גדול".
וחוץ מזה הקורבן- הנגנב ודאי לא יהנה מכך, ולמה יפסיד?

אומרת התורה: הגנב הזה ימכר למשפחה נורמטיבית שתשמש לו "משפחה אומנת" הוא ישלם בשכר עבודתו את סכום גניבתו. בזמן הזה שהוא יחסה בבית "המשפחה האומנת" (לא יותר אך יתכן שפחות מ- 6 שנים) הוא לא יועסק בעבודות פרך, תנאי המחיה שלו לא יהיו פחותים משל בעליו; (למשל: יקבל את אותו תפריט שאוכלת המשפחה ישן על מזרון שווה ערך למזרון בעליו, יקבל מזוג אויר כמו כל בני הבית, לפחות!)  ובעליו מתחייב לכלכל את אשתו ובניו של העבד שגרים עמו. ובסיום העבדות  מחויב הבעלים לשלם לו פיצוים " כיד המלך" ( הענק תעניק לו מגרונך ומיקבך וכו'...) בקיצור הכותרת היא "עבד", ובמציאות חינוך מחדש בתנאים אקסקלוסיבים (בית הדין מפקח על הביצוע!) לא לחינם אומרים חז"ל: "קנה לו עבד קנה לו אדון לעצמו".

וזוהי המגמה בכל המצוות "ואנשי קודש תהיון לי" אתם העם הנבחר עם הקודש. ולכן "...וגר לא תונה ולא תלחצנו..." ..."וכל אלמנה ויתום לא תענון..." כלומר אתם העם הנבחר לא על מנת לדרוך על עמים ואנשים אחרים  אלא להפך ממש: על מנת לרומם את כל הבריאה לדרגת קדושים ואפילו במחיר אישי כבד של זמן מקום וכבוד (אגו) שלנו שכאילו מושפלים. כפי שכבר אמר אחד הגדולים "העולם הזה" של חברי, הוא "העולם הבא" שלי. כלומר במה שאני מסייע לחברי כאן בעולם הזה, זה הדבר שבו אני קונה לעצמי מקום של כבוד בעולם הבא.

שנזכה תמיד לעסוק במעלות חברנו ולרומם במעשינו הטובים את שמו וכבודו של הבורא יתברך שמו.​

​​

פרשת יתרו

פרשת יתרו

פרשת יתרו מוכרת כאחת הפרשיות החשובות והמיוחדות בתורה, בגלל קבלת התורה בהר סיני.

כמה פסוקים לפני תיאור מתן תורה לעם ישראל. לפני שה' מגדיר חובותינו, כהלכה פסוקה, כללי התנהגות, בין אדם לחברו ובין אדם לקב"ה, הוא קודם כל אומר לנו מי אנחנו ומה אנחנו. ללא הבנה זאת, ללא הכרה עצמאית, קשה מאד לעכל את המסגרת של תורה.

בפרק י"ט, פסוק ה'  כתוב: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים.

מה פרוש סגולה? בתלמוד מוסבר שסגולה זהו  דבר עם ערך נצחי.  כך הוא עם ישראל – עם של נצח!
כמה פסוקים אחר כך, בפסוק י', כתוב,  וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ.

יש אי הבנה רבה במילים אלה. יש מי שרואה בזה סוג של 'גזענות', כאילו שאנחנו טובים יותר מעמים אחרים. טעות!

מהו כהן? מה תפקידו? כהן, בזמן בית המקדש היה שליח. היתה בו קדושה מיוחדת שאיפשרה לו לפעול בתפקידים מיוחדים, עבור עם ישראל בכללותו,ובמיוחד עבור הפחותים שבהם - עמך בית ישראל, בפרט. הוא לא היה טוב יותר באחרים. אדרבה, אחריותו כלפי העם וכלפי ה' היתה גדולה פי כמה וכמה משאר העם.

ומהי קדושה? נהוג לומר שמילה זו מהווה פרישות, הבדלה. ממה? בעיקר, מובא שפרישה, אינה יציאה מנורמות החיים, אלא העלאת עניינים פשוטים למדרגות גבוהות יותר – או במילים אחרות, לקדש את החול, לקדש את החומר, להתנהג בכל מעשינו, שזה כולל דיבור, אכילה, שתיה, וכל מה שאדם עושה כל יום ויום, לא מתוך תאוות הגוף, אלא כאמצעי להתקרב לה'.

איך מתקרבים אל ה'?

מקדישים את החיים לא לרצונות וצרכים האישיים שלי, אלא לצורך כלל ישראל – עבור אחרים.
כך בפרט וכך גם ככלל. כמו שאדם צריך לפועל מתוך 'קדושה' – לקדש את חייו לכלל, כך גם העם, בכל מהותו, צריך להוות דוגמא לעמים אחרים, כיצד להעלות את מעשים סתמיים למעשים 'קדושים.'

וזה בעצם תפקיד של כהן, כשליח ציבור. אנחנו אמורים להיות עם שבו כולנו כהנים – אבל לא כפרט, אלא כעם – כמו שכהן פועל למען אחרים, כך אנחנו כעם פועלים למען העולם כולו! כל העם שליח ציבור עולמי!

לכן ה' קובע שאנחנו 'סגולה מכל העמים,' מפני שערכים אלה הם ערכים נצחיים, נדרשים לנצח.
ורק אחרי שאנחנו יודעים מי אנחנו, ושהזהות שלנו ברורה, אפשר לגשת ל'תכלס" כיצד מגיעים למדרגה זו בפועל. מה הם הכלים שיאפשרו לנו למלא את תפקידנו בעולם. אז אפשר לקבל תורה, ולעשותה. ולהיות ממש סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש!

פרשת בשלח

בס"ד
פרשת בשלח
בשלוש פרשיות נפרדות התורה מתעדת את פרטי המאורעות שבמסעות בני ישראל במשך 40 שנות נדודים במדבר. אירועי המסע הראשון ממצרים ועד רפידים, סמוך להר סיני, מתועדים בפרשתנו השבוע . המסע השני מהר סיני ועד קדש ברנע מתועד בפרשת בהעלותך שבספר במדבר. והמסע האחרון מקדש ועד ערבות מואב, בעבר הירדן המזרחי מול יריחו, מתועד אף הוא בספר במדבר בפרשת חוקת.
גם היום מסעות מדבריים, אפילו למטיילים מבוגרים ואף לחיילים, אינם עוברים בלי תחושות של אי נוחות המבעות לא פעם "בקיטורים" ("תלונות" בלשון המקרא). על כן, אין אנו מופתעים שבכל שלושת המסעות  הנ"ל מופיעים בתורה מרמורי בני ישראל כלפי משה ואהרון, מנהיגיהם, וממילא כלפי הקב"ה משלחם (ית"ש)  בדברים בוטים. לדוגמא מצוטטים בני ישראל בפרשתנו בהגדים כגון אלה: "... המבלי קברים במצרים לקחתנו למות במדבר...?" ; או " מי יתן מותנו ביד ד' בארץ מצרים..." ; או "... למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא?"
מבדיקת הכתובים השונים המתעדים את המסעות הנ"ל עולה שכלפי המתלוננים בשני המסעות המאוחרים יותר תגובות ד' היו חריפות וקפדניות ואף הסבו עונשים מסוימים. לעומת זאת בסדרת המסעות הראשונים, עליהם אנו קוראים השבת הזאת, אין בכלל התייחסות מצדו של הקב"ה לעצם התופעה של מרמור העם, למרות סגנונו הבלתי ראוי. הרי, ללא שום קפידה, בכל פעם מחדש מדריך ד' את משה כיצד לפעול על מנת להקל על מצוקת העם. כך בים:..." הרם את מטך ונטה את ידך על הים..." ; ובמרה: "ויורהו ד' עץ"; וכך במשבר הלחם שבמדבר סיני :,ויאמר ד'... הנני ממטיר לכם לחם מן השמים"; ושוב במחסור המים שברפידים: עבור לפני העם... והכית בצור". לכאורה התופעה הזאת טעונה הסבר.
לנו נראה להסביר שכשם שאבא צעיר נהנה מכך שילדיו הקטנים רואים בו כתובת הבלעדית לפתרון בעיותיהם, ואינו מקפיד כלל על התבטאותם הנובעת ממצוקותיהם (לפעמים היא מחוצפת מאוד); העיקר שיווצר קשר של תלות בין ילדיו ובינן ויכירו בו כאבא הטוב ומיטיב ו"הכל יכול". כך חשוב היה לבורא עולם (ית"ש), בשלב הראשון לאחר יציאת מצרים, שבניו (עם ישראל הצעיר) יכירו בו, שהוא המצוי, המשגיח ובעל היכולת למלא את כל צרכיהם. והרי אותו קשר של תלות שנוצר, דווקא בהוויה המדברית, בין ישראל ואביהם שבשמים איפשר לקב"ה, בשלב הבא בהר סיני להיות דורש מבניו ציות מלא וקפדני על תרי"ג מצוותיו.
אם נמשיך המשל והנמשל הנ"ל נוסיף, שכשם שכל אבא מצפה שבניו ידעו כבר בהתבגרותם להתבטא גם בשעות משבר בלי חוצפה וכפיות טובה; ועלול הוא להקפיד כאשר יתאכזב בדבר הזה; כך הקב"ה היה יכול לצפות ש"בית החינוך המדברי" שהקים ישפיע על בניו שלא יצטרך לשמוע במסעות המאוחרים אותו סגנון מרמור ששמע מהם במסע הראשון, וזה לא קרה.

פרשת בא

בס"ד

פרשת בא

השבת פרשת "בא" אנו קוראים בתורה ,על מצווה ראשונה ומיוחדת שעם ישראל הצטווה  כעם , עוד לפני יציאתו מגלות מצרים, מצוות קדוש החודש. ה' מצווה את עם ישראל – פעם בחודש להסתכל על הלבנה-הירח ולראות מתי היא מתחדשת, שהרי הירח כל 30 יום עובר תהליך של התחדשות, וכשעם ישראל רואה את התחדשות הירח- אותו יום נקבע שהוא ראש חודש, הוי אומר היום הראשון של החודש. קביעת ראש חודש על ידי עם ישראל- היא המצווה הראשונה שהצטווינו עליה כעם במצריים.         

ונשאלת השאלה מדוע המצווה הזאת זכתה להיות המצווה הראשונה, שהרי הדבר החשוב בדרך כלל הוא הראשון? לכאורה יש לנו מצוות חשובות יותר ומוכרות יותר כמו מצוות תפילין ,ציצית, שבת, צדקה, מצוות שאנו מקיימים כל יום ומחברות אותנו יותר לה' ? ואם היו שואלים אותנו בודאי היינו חושבים ובוחרים לפתוח באחת מהם את המצווה  הראשונה, ואם כן  מה המיוחד בקידוש החודש? קידוש החודש מלמדים אותנו חכמינו- היא מצווה מיוחדת במינה, בקידוש החודש מתבררת הקדושה הגדולה והמיוחדת של עם ישראל, שהרי בכוחנו לקדש את הימים ולהפוך אותם מיום חול ליום קדוש , כשאנחנו מחליטים לקדש את ראש חודש ביום מסויים על פי ראיית הירח – ולקבוע שהיום יום שבת הוא יום א' בחודש, אזי למשל בחודש תשרי 10 ימים לאחר ראש חודש ביום שני הוא יום הכיפורים אם כל דיני הצום והתפילות של היום הקדוש, ואם עם ישראל יקבע את א' תשרי ביום אחר אז גם יוכ"פ יהיה ביום אחר.

נמצאנו למדים כי מצוות קידוש החודש מלמדת אותנו שאנחנו עם קדוש ויכולים לקבוע ולסדר זמנים קדושים, יש לנו כח להשפיע קדושה בעולם, ולכן לפני כל המצוות קיבלנו את המצווה הזאת שמבררת לפני הכל, לפני כל המצוות האחרות: אנחנו בנים של ה', אנחנו קדושים, וקבלנו ממנו כח גדול להשפיע ולברך את העולם בקדושה. אשרינו שזכינו, אשריכם שזכיתם להיות חיילם קדושים ולשרת בעיר האבות

חייל יקר שבת שלום!
תושבי היישוב היהודי בחברון