פרשת ויקהל
פרשתנו נפתחת השבוע בתאור התקהלות של בני ישראל אצל משה רבנו, לרגל הזמנתו, על מנת לשמוע את הדרישה להרים תרומה למען הקמת המשכן שיעמוד בקרב מחניהם. לאחר שמיעת כל הנדרש נאמר " ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמות לה/כ); ואנו תמהים על כוונת התורה בציונה את העובדה הזאת. הרי בפסוק הבא כתוב "ויבואו כל איש אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ד' למלאכת אהל מועד..." ומזה אנו מבינים שלפני שיכלו להביא אל משה את המבוקש מהם היו צריכים לעזוב אותו; ואם כן למה היה חשוב לציין את יציאתם מלפני פניו?!
יתכן שיובן הדבר אם נצרף לכאן מה שכתוב בסוף הפרשה הקודמת שקראנו לפני שבוע- פרשת "כי תשא" . שם מסתיימת הפרשה כולה בפסוק "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה..." (שמות לד/לה) ; ומסופר שם שבהיות משה על הר סיני מתיחד עם הדיבור האלוקי זכה הוא לקבל איזו הדרת פנים- "קירון עור פנים" – השונה מכל אדם על פני האדמה. השוני הזה הטיל פחד על כל רואיו וכדי למנוע מהם את ההבטה בקרינה המיוחדת הזאת, לבש הוא "מסוה" (כיסוי ) מסוים, וגילה את פניו רק בשעה שמסר לעם את מצוות ד'. הגילוי ההוא כנראה היה עצמתי מאוד ואף משכנע שדבריו הם באמת דברי ד' בלי להשאיר בכך שום פקפוק.
אותה ההתקהלות בה פתחה פרשתנו היתה ההזדמנות הראשונה בה זכו בני ישראל לשמוע את דברי ד' מפי משה מאז עלייתו לפסגת הר סיני לפני 120 יום. על כן סביר להניח שראיית פני משה באותו מעמד היתה חויה בלתי רגילה ואולי היא שהלהיבה את העדה לנדיבות כה רבה עד שלאחר 3 ימים נאלצו להעביר כרוז במחנה להפסיק את מבצע ההתרמה, כי כבר הובאו יותר פריטים מהנדרש.
עולה על דעתנו שרצה המקרא לרמוז על אותה החויה הראשונית בה חוו כל עדת בני ישראל בעמדם לפני משה לשמוע את צווי מלאכת המשכן בכך שציין את הפסקת החויה בלשון: "ויצאו כל עדת בני ישראל לפני משה".
בזמננו אין אנו זוכים לראות את פני משה רבנו בשעה ששומעים את קריאת התורה בבית הכנסת, אולם עומק האמונה בקדושת ספר התורה יכול לתת תחושה שכאילו הבורא (ית"ש) בכבודו ובעצמו מדבר אלינו. הרי על הפסוק "את הדברים האלה דבר ד' את כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף.." (דברים ה/י"ט) דרשו רבותינו על פי תרגום אונקלוס "לא יסף"- לא פסק כי קול חזק וקיים לעולם; (רש"י שם)
