בפרשת השבוע - פרשת "חוקת" אנו קוראים על תחילת כיבוש ארץ ישראל בידי משה ובני ישראל. אחרי נדודים של ארבעים שנה במדבר מגיעים בני ישראל בפעם הראשונה למגע קרבי עם הכנענים בדרום הארץ – הכנעני מלך ערד. בקרב בראשון ניצחו הכנענים, אך במערכה נוספת נחלו בני ישראל ניצחון בקרב, והמשיכו במסע הניצחון לכיוון עבר הירדן. כאן נמצאו מספר מלכים שניסו להתעמת עם עם ישראל: סיחון מלך האמורי, ועוג מלך הבשן. גם מלכים אדירים אלו, ששלטו בחבלי ארץ גדולים, ניגפו לפני שבטי ישראל. כך ירש עם ישראל את עבר הירדן, מנחל ארנון בדרום ועד הגולן והבשן בצפון.
מקרא פרשה זו מעלה שאלה: הרי רק לפני שבועיים, בפרשת "שלח", קראנו על שנים עשר המרגלים, שסיירו בארץ וחזרו עם סיפורי בלהות: על ענקים מפחידים, על חומות בצורות וערים חזקות, על עמלקים וכנענים בלתי מנוצחים. סיפורים אלו הרתיעו את עם ישראל, והוא פחד להמשיך בדרך. לכן נקבע שהנדודים נמשכו ארבעים שנה, וכל הדור מת במדבר. איך יתכן שתוך פרק זמן קצר יחסית – כל התמונה השתנתה? איך פתאום מתחיל עם ישראל בתנופה מוחצת, ומכניעה עמים גדולים וחזקים?
שאלה דומה עולה בעיני מי שקורא את תולדות מדינת ישראל. במלחמת השחרור ב-1948 החזקנו מעמד בקושי רב. איבדנו מקומות חשובים, את כל יהודה ושומרון, כולל אתרים ויישובים יהודיים כמו גוש עציון, חברון, ועוד, ומעל לכל – את ירושלים העתיקה, הכותל והר הבית. והנה, אחרי תשע עשרה שנה, ב-1967 - הכל השתנה, וחזרנו לכל המקומות האלו, כמו גם לגולן ולכל סיני, תוך ששה ימים (!)
מסתבר, שההיסטוריה מתקדמת, והנסיבות משתנות. נתונים שהיו נכונים לאתמול – אינם נכונים למחר. אויב חזק ומרתיע היום – עשוי להתפורר מחר (וכן להיפך). מה שנראה היום כבלתי אפשרי – ייראה מחר כמובן מאליו. חברון, בה הושמדה הקהילה היהודית בידי פורעים ומרצחים בשנת 1929 – שוחררה ללא יריה אחת בשנת 1967. בניהם של אותם יהודים חסרי אונים שגורשו מהעיר – שבו כמנצחים, והאויב לא העז אפילו להתנגד ונכנע ללא קרב. גם מה שנראה לנו היום כמו קושי ומכשול בלתי עביר – יתכן מאוד שמחר נוכל לבצע בקלות. העיקר - עלינו לשמור על הכיוון, על האמונה ועל האמת שלנו, ובעזרת ה' נזכה לניצחון מלא על כל אויבינו, ושיבת בנים לגבולם, במהרה.
