בס"ד
פרשת ויחי
פרשת "ויחי"
היא הפרשה האחרונה בספר בראשית, הספר הראשון בתורה ובתנ"ך כולו. בספר בראשית
הונחו היסודות לתפיסת העולם היהודית, החל מבריאת העולם ויצירת המין האנושי, קביעת
ערכי המוסר האנושי הכללי, והמשך התהוות עם ישראל ע"י האבות והאמהות.
באבות ואמהות אלו
מתחילה יצירת עם ישראל, המהווה קבוצה אנושית מוגדרת ומיוחדת, הקיימת זה אלפי שנים,
למרות תקופות קשות, ומציבה אתגר עבור האנושות כולה. סיפורי האבות מובילים אותנו
מאברהם אבינו, שהגיע לארץ ישראל וקנה את הנחלה היהודית הראשונה – מערת המכפלה, דרך
בנו יצחק ונכדו יעקב, הנאלץ לרדת למצרים בעקבות בנו יוסף עקב הרעב ששרר
בכנען. ספר בראשית מסתיים בצוואתו של
יעקב, הנאמרת לבניו במצרים.
מעניין שבדבריו
האחרונים בוחר יעקב להדגיש לבניו נושא אחד מרכזי: הוא חוזר ומבקש מבניו לא לקבור
אותו במצרים, אלא לקחת אותו לחברון ולקבור אותו עם אבותיו במערת המכפלה. בתחילה
אומר זאת יעקב לבנו יוסף, המשנה למלך ובעל הסמכות הביצועית, ולאחר מכן גם לבנים
כולם, הנאספים ליד מיטתו. הפסוקים האחרונים בספר בראשית מספרים כי הבנים מילאו את
צוואת אביהם, והעלו את יעקב ממצרים לקברו במערת המכפלה.
יש מקום להתפלא על
שיעקב בחר להיפרד מבניו דווקא בציווי זה; אך ניתן למצוא בו משמעות עמוקה. יעקב
מוטרד משאלת המשך קיום "משפחת ישראל" על זהותה המיוחדת, כבסיס ליצירת עם
שאמור בעתיד להעביר לעולם ערכי קדושה, מוסר ואמונה. יעקב יודע כי שמירת הזהות
יכולה להיות מובטחת על ידי שמירת הנאמנות לאבות, ולשליחות המיוחדת אותה נשאו.
צוואתו נועדה לחבר את בניו עם אבותיו, כדי ליצור את הבסיס הנצחי להמשך שלשלת
הדורות. הוא יודע כי אם יקבר במצרים, יאבדו בניו את הקשר עם האבות הקדומים - אברהם ויצחק - ועם הארץ שהובטחה להם, יתנתקו
מהמורשת, ייטמעו ויתבוללו במצרים. החוויה של נשיאת האב כל הדרך ממצרים לחברון
וקבורתו במערה עם האבות - תיצור קשר בין האבות ובין הבנים, הנכדים והדורות הבאים,
קשר נצחי שיבטיח את תחושת ההמשכיות ההיסטורית, המעצבת ומאפיינת את עם ישראל עד
היום.
אנו הזוכים להיות כאן
בעיר האבות – כאזרחים או כחיילים – חשים כאן את עוצמת ההיסטוריה וההתחברות עם
האבות והאמהות; אנו גאים להיות ממשיכי דרכם ולשאת את השליחות הנפלאה הזו ולהנחילה
לדורות הבאים.
חייל יקר, שבת שלום!
תושבי הישוב היהודי בחברון
