פרשת שמות
בפתיחתה מתארת פרשתנו את המאמצים שנעשו על ידי המצריים לדכא את הגידול
המתפתח והולך של בני ישראל במצרים.
הניסיונות האלה לא צלחו ובשלב
מסוים סוכם המצב ככתוב: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות
א',יב') ובתוספת הערה "ויקוצו מפני בני ישראל" (שם).
השורש ק-ו-ץ בתורה מופיע רק חמש פעמים והוא לדעת רש"י לשון
מיאוס.
הפעם כנראה, מצא רש"י קשר בין הפסוק הנדון עם התבטאותה של רבקה
אמנו האומרת לבעלה, יצחק, "קצתי בחיי מפני בנות חת; אם לוקח יעקב אשה מבנות
חת...למה לי חיים" (בראשית כז',מו'), ועל כן פירש כאן "ויקוצו"-
קצו בחייהם. כלומר, היו המצריים רוצים לשים קץ לחייהם מפני המועקה הנגרמת להם
מהתעצמותם של בני ישראל.
אם הפירוש של רש"י נכון ניתן לשאול: מדוע חשוב היה למקרא לספר
לנו על רגשותיהם של המצריים ביחס לבני ישראל? והרי בדרך כלל אין התורה מתארת בסיפוריה
את רגשותיהם של אישי הספור?!
השיב על שאלה זו אחד מגדולי רבני הדור הקודם,והוא הרב יעקב משה
חרל"פ (זצ"ל).
לדעתו, רצתה התורה בניסוח זה ("ויקוצו") ללמדנו דעה חשובה
בפסיכולוגיה אנושית-חברתית; והיא, שאי אפשר לאדם לרצות למרר חיי הזולת אלא אם כן הוא מזלזל
בחיי עצמו, כי המוקיר בחיי עצמו, מוקיר גם בחיי אחרים.
לכן משום שהמצריים מאסו בחיי עצמם יכלו הם לרדת לחיי בני ישראל.
מלימוד זה נוצרת לדעתנו
הדרכה כיצד עלינו להתייחס ולהבין את מאמציו של הזולת המנסה למרר לנו את החיים. קרוב
לוודאי שהוא בעצמו ממורמר, מתוסכל ומתוסבך וזועק לעזרה.
מתוך חובתנו במסגרת מצות אהבת הריע, עלינו לרחם עליו ולחשוב על דרכים
כיצד לעזור לו.
ברור הוא שלא בפעולות נקמנות ולא בצעדי עוינות נוכל לפתור את בעיותינו
החברתיות, וחבל שלקח זה אינו מובן לכולנו.
