פרשת וארא

פרשת וארא

 

 בתחילת פרשת "וארא" ה' מזכיר למשה את האבות, אברהם יצחק ויעקב, לפני ההבטחה להעלות את בני ישראל לארץ:

"וַיְדַבֵּר א-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה'; וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'".

 

על פסוקים אלו אומרים חז"ל: "אמר ה' למשה: חבל על דאבדין ולא משתכחין! כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב ב"א-ל שד-י", ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי "מה שמך". אמרתי לאברהם 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', ביקש מקום לקבור את שרה - ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך', בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר 'ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים' - ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב 'הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה', ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה - ולא הרהר אחר מדותי" (שמות רבה ו', סנהדרין קיא, ב"ב טז).

 

על פי מדרש זה, ה' מציין למשה כי האבות עמדו בניסיונות ולא באו בטרוניה ובתלונה לה'. כך אברהם אבינו, שלמרות שהובטחה לו כל הארץ, כשהיה צריך חלקת קבר לקבור את שרה לא מצא, עד שקנה בכסף את מערת המכפלה.

 

אם כן, על פי חז"ל, לא עקידת יצחק היא הניסיון האחרון של אברהם, אלא קניית מערת המכפלה. כך מפרשים הרמב"ן, רבנו יונה, פרקי אבות (פרק ה' משנה ד') ועוד.

 

מה ההסבר לכך?

ניתן לפרש, שהניסיונות בהן עמד אברהם אינם קשיים "רגילים". בניסיונות קיים מימד נוסף: סתירה מפורשת להבטחות. אין מדובר בקושי "רגיל", כמו חייל במסע או במשימה, בה אמנם קיים קושי ומאמץ, אך המטרה ברורה ומוגדרת. לעומת זאת, בניסיונות שבהם עמד אברהם הוא נתקל בסתירות (לכאורה) להבטחות שקיבל, ועם זאת נשאר נאמן ולא הרהר אחר מידותיו של ה'. בקניית מערת המכפלה אברהם נאלץ להתחנן לפני בני חת ולקנות בכסף מלא את הנחלה שהובטחה לו. הוא עמד בניסיון, וכך זכה בנחלה בארץ ישראל ובמעמדו כאבי האומה.

 

יהי רצון שבזכות האבות נזכה לגאולה וישועה, כנאמר: "זוכר חסדי אבות, ומביא גואל לבני בניהם", במהרה.

פרשת שמות

פרשת שמות

בפתיחתה מתארת פרשתנו את המאמצים שנעשו על ידי המצריים לדכא את הגידול המתפתח והולך של בני ישראל במצרים.
הניסיונות  האלה לא צלחו ובשלב מסוים סוכם המצב ככתוב: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א',יב') ובתוספת הערה "ויקוצו מפני בני ישראל" (שם).
השורש ק-ו-ץ בתורה מופיע רק חמש פעמים והוא לדעת רש"י לשון מיאוס.
הפעם כנראה, מצא רש"י קשר בין הפסוק הנדון עם התבטאותה של רבקה אמנו האומרת לבעלה, יצחק, "קצתי בחיי מפני בנות חת; אם לוקח יעקב אשה מבנות חת...למה לי חיים" (בראשית כז',מו'), ועל כן פירש כאן "ויקוצו"- קצו בחייהם. כלומר, היו המצריים רוצים לשים קץ לחייהם מפני המועקה הנגרמת להם מהתעצמותם של בני ישראל.

אם הפירוש של רש"י נכון ניתן לשאול: מדוע חשוב היה למקרא לספר לנו על רגשותיהם של המצריים ביחס לבני ישראל? והרי בדרך כלל אין התורה מתארת בסיפוריה את רגשותיהם של אישי הספור?!
השיב על שאלה זו אחד מגדולי רבני הדור הקודם,והוא הרב יעקב משה חרל"פ (זצ"ל).
לדעתו, רצתה התורה בניסוח זה ("ויקוצו") ללמדנו דעה חשובה בפסיכולוגיה אנושית-חברתית; והיא, שאי אפשר לאדם לרצות למרר חיי הזולת אלא אם כן הוא מזלזל בחיי עצמו, כי המוקיר בחיי עצמו, מוקיר גם בחיי אחרים.
לכן משום שהמצריים מאסו בחיי עצמם יכלו הם לרדת לחיי בני ישראל.

    מלימוד זה נוצרת לדעתנו הדרכה כיצד עלינו להתייחס ולהבין את מאמציו של הזולת המנסה למרר לנו את החיים. קרוב לוודאי שהוא בעצמו ממורמר, מתוסכל ומתוסבך וזועק לעזרה.
מתוך חובתנו במסגרת מצות אהבת הריע, עלינו לרחם עליו ולחשוב על דרכים כיצד לעזור לו.


ברור הוא שלא בפעולות נקמנות ולא בצעדי עוינות נוכל לפתור את בעיותינו החברתיות, וחבל שלקח זה אינו מובן לכולנו.

פרשת ויחי


השבת נפרדים מהתיעוד המקראי של קורות אבות האומה. עם סיום ספר בראשית אנו קוראים על קבורת יעקב אבינו במערת המכפלה, שם קבורים היו אביו וסבו- יצחק ואברהם. בהקשר לאירוע הזה מזכירה התורה בפעם העשירית  את השם של "בני-חת" מהם קנה אברהם את שדה עפרון אשר במכפלה... השדה והמערה אשר בו לאחוזת קבר" ( בראשית כ"ג /י"ז ו כ').

בהתייחס לתופעה הנ"ל העיר רבי אליעזר ( מחכמי התלמוד) " כמה דיות משתפכות, כמה קולמוסים משתברים כדי לכתוב " בני- חת!" – עשר פעמים כתוב "בני –חת" כנגד עשר הדברות...?!" ( מדרש בראשית רבה פרשת נ"ח אות ח'), באופן ציורי זה מתאר חכם זה את מה שהיה מתבקש- הפגנת התנגדות ושביתה של הדיו והקולמוס המחויבים לכתוב בתורתנו הקדושה את השם של אחד מעמי כנען המקולל  עשר פעמים כאילו זה חשוב כמו כתיבת עשרת הדיברות.

לא נשאר רבי אלעזר בתמיהתו וביטא את מסקנתו מהתופעה הנידונה ( כתיבת השם בני- חת 10 פעמים בהקשר לקנין מערת המכפלה) בלשון הזאת?

"ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדיברות " ננסה בלשוננו להסביר בס"ד את מה שנראה לנו כוונת מסקנתו זו של רבי אלעזר.


קיומה השלם של התורה המיוצגת בעשרת הדיברות שנאמרו בהתגלות האלוקית במעמד הר-סיני תלויה בהתישבותינו בארץ ישראל כבעלי הקרקעות. הקנין הראשון הממשי שעשה אברהם, כאבינו המוריש קרקעות לבניו, היה זו שעשה בחברון; והוא מתועד ארבע פעמים בספרו של בורא עולם עם ציון 10 פעמים את שם העם שסייע בדבר ואשר יכולים להעיד עליו. הרשומה הזאת של תחילת אחיזת עם ישראל בארץ כנען בעלת תוקף יותר מאשר רשומה המופיעה היום בספרי " הטבו".החזרות של השם  " בני-חת"  , בהקשר לקניין הנדון, באות לחזק את תוקף הרשומה המקורית ובכך חשיבותם וזכותם של העם ההוא.

יצוין שגם עצם השם " ארץ כנען" עורר אצל חז"ל תמיהה רבה בזו הלשון : " זכה כנען שנקרא הארץ על שמו- וכי מה עשה כנען?!... כיוון ששמע כנען ( חלק ממשפחות כנען) שישראל נכנסים לארץ עמד ופינה (התפנה) מפניהם.

אמר לו הקב"ה: אתה פנית מפני בני, אני אקרא הארץ על שמך... " ( מכילתא פר' בא'/י"א).
ניתן להסיק מדיוננו זה שכל אומה מאומות העולם המסייעת לאחיזת עם ישראל בארצו זוכה להערכה נצחית מיוחדת אצל בורא עולם. וממילא נבין שאומה המפריעה לתהליך הזה בוודאי תהיה נידונה לדראון עולם.

פרשת ויחי

בס"ד

פרשת ויחי

כשיעקב אבינו עומד להסתלק מן העולם, קורא ליוסף ובניו ומברכם. בני יוסף עתידים להיות עם רב מאוד, ולהנהיג את עם ישראל בתקופות שונות. יעקב אבינו מסיים ברכתו ואומר:"המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ".

פסוק זה נתקבל בכל ישראל לפסוק של ברכה, שבו כל אדם מברך את בניו.
ויש להבין, מהי כוונת יעקב אבינו ע"ה באמרו:"ויקרא בהם שמי ושם אבותי"- אם בא ללמדנו על הייחוס- שתמיד עם ישראל יהיו מיוחסים לאבות הקדושים- זה אינו עניין לברכה, זו מציאות.

ואם הכוונה שבני ישראל עצמם, ובני השבטים יהיו נקראים בשמות אברהם יצחק ויעקב- זה לא ייתכן, כיוון שלא מצינו במקרא אף אחד שנקרא בשמות אלה (ואע"פ שמצווה גדולה לאדם לקרוא לבניו על שם הוריו, וכמ"ש הפוסקים, שיש בזה מצוות כיבוד אב ואם, כנראה שחששו מכבוד האבות ביותר, עד כדי כך שפחדו לקרוא בשמותם)!
 שכעם והנה ידוע ישראל עושים רצונו של הקב"ה, ושרוים בטובה, נקראים בשם ישראל- ישר אל, והוא שם המראה על חשיבות ושררה("כי שרית עם א-הים ועם אנשים ותוכל") וכשחלילה אינם עושים כרצונו, נקראים בשם יעקב. ואמרו חז"ל (מ"ר תולדות סג ג) שגם אברהם נקרא ישראל, וגם יצחק נקרא בשם ישראל, וגם יעקב נקרא בשם ישראל, וגם יעקב נקרא בשם ישראל. וע"פ מדרש זה מפרש רבינו יוסף חיים זיע"א שיעקב אבינו מברך את צאצאיו שתמיד יהיו נקראים בשם ישראל, שהוא השם החשוב ביותר, והבנת הפסוק היא כך: ויקרא בהם שמי- שהוא שם אבותי אברהם ויצחק. ובאיזה שם נקראו שלושתם- בשם ישראל.

הרב חנוך ארנטרוי זצ"ל (ספר קמץ המנחה) מוסיף, שכונת יעקב אבינו ע"ה בפס' זה להתפלל, שגם הבנים ימשיכו לקרוא בשם אלוקי אבותיהם, ללכת בדרכיו, ולשמור חוקותיו, כדרך שחינכו האבות הקדושים את בניהם. כך ההורים ימשיכו לחיות בתוך בניהם, וכך שמם יקרא עליהם.




חייל יקר, שבת שלום!

תושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת ויחי

בס"ד
פרשת ויחי


בפרשת השבוע אנו קוראים על פטירת יעקב אבינו – בחיר שבאבות. ומענין הפרשה – גם ההפטרה, בה אנו קוראים "ויקרבו ימי דוד למות".

הגמרא במסכת תענית (ה) מביאה דברי רבי יוחנן שכל זמן שזרע יעקב בחיים, אף הוא בחיים, ככתוב: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה', ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מקיש הוא לזרעו: מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

וכן מצינו גבי דוד המלך ע"ה, שאנו אומרים בברכת הלבנה ובק"ש שעל המטה, דוד מלך ישראל חי וקיים".

מכאן נלמד, שכאשר כנסת ישראל רוצה, יכולה להפוך גם מות לחיים. ולא די בכך, אלא שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן – וזה כשהבנים הולכים בדרכי האבות, ומעשי האבות סימן לבנים.

זכיתם לשהות תקופה בחברון, שאותה בחרו אבותינו הקדושים במקום מנוחתם. מקום שדרכו עולות התפילות השמימה מכל רחבי תבל.

כשיוסף הצדיק קובר את אביו יעקב, מביא אותו רכב ופרשים – לוחמים. וכי לאיזה צורך הביא רכב ופרשים? הרי זה מסע לויה! אלא, מסע הלויה הזה לא היה פשוט כל כך. צפו, נכדו של עשו הגיע ונלחם ביוסף הצדיק, וניסה למנוע ממנו לקבור את יעקב במערת המכפלה שבחברון. יוסף הזעיק תגבורת ממצרים על מנת לנצח במלחמה זו, וכך היה (רמב"ן סוף פרק מ"ט ע"פ ספר יוסיפון).

מכאן שהמלחמה על חברון החלה עוד הרבה לפני שאנו, בני הדור הנוכחי הגענו לכאן, ומעשי אבות סימן לבנים – לא לוותר על מקום מנוחת אבותינו הקדושים – למרות כל הקשיים.

יהי רצון שממקום זה תשאבו עז ותעצומות להמשיך ולהגן על עם ישראל בכל מקום שהוא, ובמיוחד להמשיך בדרך אבותינו ואמותינו הקדושים.


חייל יקר, שבת שלום!
תושבי הישוב היהודי בחברון




פרשת ויחי

בס"ד
פרשת ויחי
כתוב בפרשתנו שכאשר רצה יעקב אבינו לברך את נכדיו, בני יוסף, הוא פתח ואמר: "בך יברך ישראל ישימך אלקים כאפרים וכמנשה..."

הסביר רש"י את כוונת דבריו אלה של יעקב בכך: כאשר ירצה אבא בישראל לברך את בניו בכל הדורות הוא יפתח וישתמש בנוסח הכתוב לעיל: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה" וכך אנו נוהגים מאז ועד עתה... והשאלה מתבקשת מאליה – מה ייחודם של נכדי יעקב אבינו אלה, אפרים ומנשה, יותר מכל האבות ומכל בני יעקב ומכל שאר נכדיו שנבחרו דווקא הם לשמש כדוגמא לבנים מבורכים?!

אולי ניתן יהיה לפתור את תהייתנו על ידי קריאת המשך הפסוק בו פתחנו את דברינו וכך כתוב: "וישם את אפרים לפני מנשה" (שם). כלומר, אף על פי שמנשה היה בכורו של יוסף, הקדים יעקב בלשונו את אפרים הצעיר לפני אחיו הגדול ממנו, וכן הצליב את ידיו על מנת שידו הימנית תונח על הצעיר דווקא. נזכרים אנו שבכל בתי האבות – אברהם, יצחק ויעקב – ניתנה העדפה לבן הצעיר על אחיו הגדול ודבר זה גרם יריבות ועויינות ולבסוף למאורעות טרגיות (כגון מכירת יוסף) וזו הפעם הראשונה והיחידה בחומש בראשית שהועדף אח הצעיר על המבוגר ממנו ולא נודע לנו שיצא מזה קנאה או שנאה או קפידה כל שהיא. לדעתנו זו סיבה טובה שכל אבא יברך את בניו שיהיו כמו אפרים ומנשה בענין הנדון; כי לפעמים יש סיבות נסתרות או גלויות, אבל מוצדקות המחייבות הורים להעדיף בן צעיר על אחיו הגדולים; ואם במקרה כזה ישלימו האחים ביניהם ויחיו יחד באחוה ובאהבה , שמחת ההורים תהיה גדולה מאוד.

אחרי הברור הנ"ל, עדיין נרצה להבין מה באמת היו הנסיבות שהביאו את הסבא יעקב להעדיף את אפרים על מנשה?
להבנתנו, שלות ושגשוג בניו ובני בניו בארץ מצרים באותה שעה, הדאיגו מאוד את סבא יעקב מחשש שתודעת ארץ כנען כארץ מולדת של בני יעקב תחלש ותביא לביטול היעוד הלאומי של העם העתיד להיבנות מצאצאיו. ומתוך הדאגה הזאת חפש יעקב כל אמצעי אפשרי לקשור את בניו לארצם המובטחת – שהיא ארץ כנען. אולי בנדון זה השביע את יוסף ואחיו לקברו דוקא בארץ כנען; ואולי העדפת אפרים (הנכד הצעיר) על מנשה הבכור נבעה מראייתו ברוח הקודש כי ממנו עתיד לצאת יהושע בן נון שיכבוש וינחיל את הארץ לבני ישראל.
אשרי חיילי צה"ל הזוכים לשמור במסירות ובנאמנות על אחיזתנו בארצנו שהיא "בית חיינו"!

לך חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת ויחי

בס"ד
פרשת ויחי


פרשת "ויחי" היא הפרשה האחרונה בספר בראשית, הספר הראשון בתורה ובתנ"ך כולו. בספר בראשית הונחו היסודות לתפיסת העולם היהודית, החל מבריאת העולם ויצירת המין האנושי, קביעת ערכי המוסר האנושי הכללי, והמשך התהוות עם ישראל ע"י האבות והאמהות.

באבות ואמהות אלו מתחילה יצירת עם ישראל, המהווה קבוצה אנושית מוגדרת ומיוחדת, הקיימת זה אלפי שנים, למרות תקופות קשות, ומציבה אתגר עבור האנושות כולה. סיפורי האבות מובילים אותנו מאברהם אבינו, שהגיע לארץ ישראל וקנה את הנחלה היהודית הראשונה – מערת המכפלה, דרך בנו יצחק ונכדו יעקב, הנאלץ לרדת למצרים בעקבות בנו יוסף עקב הרעב ששרר בכנען.  ספר בראשית מסתיים בצוואתו של יעקב, הנאמרת לבניו במצרים.

מעניין שבדבריו האחרונים בוחר יעקב להדגיש לבניו נושא אחד מרכזי: הוא חוזר ומבקש מבניו לא לקבור אותו במצרים, אלא לקחת אותו לחברון ולקבור אותו עם אבותיו במערת המכפלה. בתחילה אומר זאת יעקב לבנו יוסף, המשנה למלך ובעל הסמכות הביצועית, ולאחר מכן גם לבנים כולם, הנאספים ליד מיטתו. הפסוקים האחרונים בספר בראשית מספרים כי הבנים מילאו את צוואת אביהם, והעלו את יעקב ממצרים לקברו במערת המכפלה.

יש מקום להתפלא על שיעקב בחר להיפרד מבניו דווקא בציווי זה; אך ניתן למצוא בו משמעות עמוקה. יעקב מוטרד משאלת המשך קיום "משפחת ישראל" על זהותה המיוחדת, כבסיס ליצירת עם שאמור בעתיד להעביר לעולם ערכי קדושה, מוסר ואמונה. יעקב יודע כי שמירת הזהות יכולה להיות מובטחת על ידי שמירת הנאמנות לאבות, ולשליחות המיוחדת אותה נשאו. צוואתו נועדה לחבר את בניו עם אבותיו, כדי ליצור את הבסיס הנצחי להמשך שלשלת הדורות. הוא יודע כי אם יקבר במצרים, יאבדו בניו את הקשר עם האבות הקדומים  - אברהם ויצחק - ועם הארץ שהובטחה להם, יתנתקו מהמורשת, ייטמעו ויתבוללו במצרים. החוויה של נשיאת האב כל הדרך ממצרים לחברון וקבורתו במערה עם האבות - תיצור קשר בין האבות ובין הבנים, הנכדים והדורות הבאים, קשר נצחי שיבטיח את תחושת ההמשכיות ההיסטורית, המעצבת ומאפיינת את עם ישראל עד היום.

אנו הזוכים להיות כאן בעיר האבות – כאזרחים או כחיילים – חשים כאן את עוצמת ההיסטוריה וההתחברות עם האבות והאמהות; אנו גאים להיות ממשיכי דרכם ולשאת את השליחות הנפלאה הזו ולהנחילה לדורות הבאים. 


חייל יקר, שבת שלום!
תושבי הישוב היהודי בחברון



פרשת ויחי

ב"ה


פרשת ויחי

לאחר שבפרשה הקודמת מסופר איך שיוסף מתגלה לאחיו ואומר להם מי הוא, יש התרגשות גדולה על חזרתו של יוסף לחיק משפחתו ולאביו יעקב. יוסף מחליט שכל משפחתו יבואו למצרים לגור בעיר גושן בשנים של הרעב כי שם יש שפע של אוכל לשנים הקרובות.
בפרשתנו מסופר שיוסף מביא את בניו לפני יעקב אביו ומבקש שאביו יברך אותם, יוסף שם את הבכור מנשה ליד צד הימין של יעקב ואת הצעיר אפרים בצד שמאלו של יעקב.
אבל יעקב שם את יד ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה הבכור. פשוט "שיכל את ידיו" שינה את הידיים, אז יוסף אומר לאביו שזה טעות צריך לשים יד ימין על הבכור ויד שמאל על הצעיר אבל יעקב נשאר בשלו ומברך את הבנים כל אחד בברכה מיוחדת לעתיד גדול ומצליח ומברך את אפרים הצעיר שיגדל יותר ממנשה.
נשאלת השאלה מה ראה יעקב לצורך זה של סיכול הידיים והגדלת כוחו של אפרים הצעיר?
אלא שיעקב הדריך כאן משהו לעתיד, ולא סתם שם שמאל על ראש מנשה. ידוע בחז"ל שמנשה היה איש ששקוע בענייני העולם הזה בהנהגה מדינית, מנשה היה עוזר לאביו בהנהגת מצרים בכלכלה ובפוליטיקה וקשרי החוץ. לעומתו אפרים היה יושב ולומד תורה כמו שאמרו חז"ל שהיה לומד עם יוסף בבית והיה עוסק בעניינים של קדושה וערכים רוחניים.
יעקב אבינו רוצה ללמד שבאמת ההתעסקות בענייני העולם הזה בכלכלה ובפוליטיקה של מנשה חשובים אבל קודם לזה בחשיבות הצד של אפרים- העניינים הרוחניים, העוצמה של התורה ושל הקדושה ולכן יעקב שם את היד החשובה יד הימין על ראש אפרים להעביר את המסר, שהנהגת עולם התורה אנשי הרוח האמיתיים  אנשי הקודש של עם ישראל הם צריכים לתת את ההכוונה לאנשים המעשיים והעסקנים של כל העם וכך המדינה של עם ישראל תצליח.
נברך אתכם הגדוד החדש, שתשאבו מעיר הקודש חברון- עיר האבות, אנרגיות וכוחות רוחניים אדירים ותלכו עם זה בכל השירות הצבאי ובכל החיים. ותבורכו בברכת הבנים
"ישימכם אלוקים כאפרים וכמנשה"
חייל יקר,
שבת שלום ומבורך

תושבי היישוב היהודי בחברון

פרשת ויחי


כתוב בפרשתנו שכאשר רצה יעקב אבינו לברך את נכדיו, בני יוסף, הוא פתח ואמר: "בך יברך ישראל ישימך אלקים כאפרים וכמנשה..."

הסביר רש"י את כוונת דבריו אלה של יעקב בכך: כאשר ירצה אבא בישראל לברך את בניו בכל הדורות הוא יפתח וישתמש בנוסח הכתוב לעיל: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה" וכך אנו נוהגים מאז ועד עתה... והשאלה מתבקשת מאליה – מה ייחודם של נכדי יעקב אבינו אלה, אפרים ומנשה, יותר מכל האבות ומכל בני יעקב ומכל שאר נכדיו שנבחרו דווקא הם לשמש כדוגמא לבנים מבורכים?!

אולי ניתן יהיה לפתור את תהייתנו על ידי קריאת המשך הפסוק בו פתחנו את דברינו וכך כתוב: "וישם את אפרים לפני מנשה" (שם). כלומר, אף על פי שמנשה היה בכורו של יוסף, הקדים יעקב בלשונו את אפרים הצעיר לפני אחיו הגדול ממנו, וכן הצליב את ידיו על מנת שידו הימנית תונח על הצעיר דווקא. נזכרים אנו שבכל בתי האבות – אברהם, יצחק ויעקב – ניתנה העדפה לבן הצעיר על אחיו הגדול ודבר זה גרם יריבות ועויינות ולבסוף למאורעות טרגיות (כגון מכירת יוסף) וזו הפעם הראשונה והיחידה בחומש בראשית שהועדף אח הצעיר על המבוגר ממנו ולא נודע לנו שיצא מזה קנאה או שנאה או קפידה כל שהיא. לדעתנו זו סיבה טובה שכל אבא יברך את בניו שיהיו כמו אפרים ומנשה בענין הנדון; כי לפעמים יש סיבות נסתרות או גלויות, אבל מוצדקות המחייבות הורים להעדיף בן צעיר על אחיו הגדולים; ואם במקרה כזה ישלימו האחים ביניהם ויחיו יחד באחוה ובאהבה , שמחת ההורים תהיה גדולה מאוד.

אחרי הברור הנ"ל, עדיין נרצה להבין מה באמת היו הנסיבות שהביאו את הסבא יעקב להעדיף את אפרים על מנשה?
להבנתנו, שלות ושגשוג בניו ובני בניו בארץ מצרים באותה שעה, הדאיגו מאוד את סבא יעקב מחשש שתודעת ארץ כנען כארץ מולדת של בני יעקב תחלש ותביא לביטול היעוד הלאומי של העם העתיד להיבנות מצאצאיו. ומתוך הדאגה הזאת חפש יעקב כל אמצעי אפשרי לקשור את בניו לארצם המובטחת – שהיא ארץ כנען. אולי בנדון זה השביע את יוסף ואחיו לקברו דוקא בארץ כנען; ואולי העדפת אפרים (הנכד הצעיר) על מנשה הבכור נבעה מראייתו ברוח הקודש כי ממנו עתיד לצאת יהושע בן נון שיכבוש וינחיל את הארץ לבני ישראל.
אשרי חיילי צה"ל הזוכים לשמור במסירות ובנאמנות על אחיזתנו בארצנו שהיא "בית חיינו"!

לך חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת ויגש



כל יהודי המתעורר בשאלה הלכתית –תורנית יודע שעליו לפנות לרב הפוסק הלכה ועל פי הכרעתו ינהג. אומלל הדבר כאשר יהודי הנאמן להלכה אינו מודע שבמעשהו ישנה שאלה הלכתית; וממילא הוא לא ישאל על כך, ומפאת זאת יתכן מאוד שייכשל אפילו באיסור חמור.
במה הדברים אמורים?

בפרשתנו שנקרא השבת בבית הכנסת סופר כיצד "חזר" יעקב אבינו "לחיים" ("...ותחי רוח יעקב אביהם "בראשית מ"ה\כ"ז) בהודעו שיוסף, בנו האהוב, עודנו חי אחרי העלמותו של 22 שנה. כעת, על פי הזמנת הבן לבא אליו, החליט יעקב להיענות בחיוב אבל מקודם נסע לבאר שבע, ושם על פי הכתוב "...זבח זבחים לאלקי אביו יצחק"(שם מ"ו\ב) מה פשר הדבר?

מוסבר על ידי פרשן התורה הרד"ק (רבי דוד קמחי זצ"ל) ששנים רבות לפני המסע הנדון החליט יצחק אביו, אף הוא לצאת מן הארץ מפאת הרעב הכבד ששרר שם (בראשית כ"ו\כ"ה) אז,ולבד מצרימה.

 אולם מנעו הקב"ה מזה באומרו אליו "... אל תרד מצרימה ..." (בראשית כ"ו\ב) . ובהמשך הפרשה ההיא כתוב (שם כ"ו\כ"ה) שהוא (יצחק) בנה מזבח בבאר שבע בקצה הדרומי של ארץ ישראל.

 על פי התקדים ההוא כנראה למד יעקב בנו שאף הוא אינו רשאי לצאת מארץ ישראל בלי היתר מפורש מרבונו של עולם. על כן עכשיו קודם שיצא מן הארץ, רצה לדעת את רצון ד' אם ימנעהו כאשר מנע את אביו או לא, וזבח זבחים באותו מקום (בבאר שבע), ואולי על אותו המזבח שבנה אביו, כדי שתבוא אליו רוח הנבואה.

אף על פי שאין אנו לומדים הלכה מספורי ספר בראשית העניין של יציאת יהודי מארץ ישראל לחוץ לארץ נהפך ביהדות לסוגיה הלכתית; והובא גם במקורות חז"ל וגם בספרי הפוסקים הראשונים כאיסור הלכתי, פרט למקרים של דוחק וכורח מסוימים; וגם כאשר ניתן היתר, הוא מוגבל לזמן קצוב, ואחר כן נדרש היוצא לחזור מיד. אין לחשוב לרגע שאיסור זה קל, כי הרי אמרו חז"ל ש"שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי על דברים י"ב \כ"ט). מכאן המתכנן לצאת מן הארץ לטייל או לבקר קרובים או להשתתף בשמחה (אפילו של מצווה) עליו לשאול רב פוסק אם נסיעתו מותרת על פי ההלכה או לאו, ולנהוג בהתאם.

מאחורי הסוגיה ההלכתית הנדונה עומדת השקפה היקפית הממלאת אין ספור ספרים ומאמרים המגלים את ערכה של ארץ ישראל (וירושלים עוד יותר) עבור היהודי, הן מבחינה רוחנית ואף מבחינה פיזית. אין לשכוח שארץ ישראל חביבה על בורא עולם יותר מכל ארצות תבל, ואף נבחרה על ידו (ית"ש) לשכון בה ולהתגלות בה. כיצד יהודי השואף להדבק בבורא ירצה לעזוב כזאת ארץ, שלא מדוחק רב?

יתכן שהעדר הפרסום של הדברים הנ"ל גרם לכך שמעטים מודעים לכך שיש באמת בעיה הלכתית לצאת מן הארץ אבל יהודי כשר תמיד פתוח ללמוד ולשיפור עצמי.


גדוד 13 היקר ברוכים הבאים
לעיר האבות ושבת שלום!

תושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת ויגש

השבת אי"ה נקרא בתורה על התודעותו של יוסף לאחיו אחרי הקרע הנוראי שאמלל את בית יעקב אבינו במשך 22 שנה.

תגובת האחים לקריאה "אני יוסף – העוד אבי חי?"  מתוארת בלשון המקרא "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו".

חכמנו ז"ל סיפרו לנו (במדרש בראשית רבה צ"ג / י') שבהגיע התנא אבא כהן ברדלא לפסוק הזה, היה אומר: "אוי לי  מיום הדין; אוי לי מיום התוכחה... יוסף קטנם של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו; לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר "אוכיחך ואערכה לעיניך" (תהילים נ' / כ"א) – על אחת כמה וכמה".

מהדברים האלה יוצא ששאלת יוסף "העוד אבי חי" הוותה לפי הבנת החכם הנ"ל תוכחה קשה מאוד כלפי אחיו, ויש לנסות להבין במה היתה בזו תוכחה.

נשים לב שקדם לקריאת יוסף "אני יוסף – העוד אבי חי" נאום ארוך אשר בו הזכיר האח יהודה 14 פעם את אביהם הזקן ואת צרתו ומותו הצפוי באם ישובו האחים הביתה בלי בנימין, אחיהם הקטן. משום כך הבין החכם אבא כהן את שאלתו של יוסף "העוד אבי חי" לא כשאלת תם, אלא כשאלה רטורית מלווה תוכחה – וכאילו אמר להם – "אחרי כל הצרות שגרמתם לאבינו בתעלוליכם כלפי, לפני 22 שנה, היתכן שהוא עוד בחיים? האינכם מתביישים לנגן לפני על צרת אביכם כאשר לא התחשבתם בה כלל וכלל במעשיכם אז? כמה צבועים אתם!"

אולי הכרת אותה הצביעות עליה הצביע יוסף בתוכחתו הזכירה לאבא כהן בר דלא את הצביעות הטמונה בהתנהגות הוא עצמו;  ולכן בקריאת פסוקנו הנדון צעק "אוי לי מיום הדין, אוי לי מיום התוכחה".

השקפתו של החכם הזה היתה שלאחר 120 שנה יצטרך הוא לעמוד לפני בית דין של מעלה ויראו לו שם [כמאמר הכתוב: "אוכיחך ואערכה לעיניך" (תהילים נ' / כ"א)] מעין סרט וידאו "חיים שכאלה". בו יופיעו כל המחשבות, הדיבורים והמעשים של עצמו במשך כל ימי חלדו על פני האדמה ; ויצוינו בהם אין ספור נקודות של צביעות; ואיך יוכל לעמוד בצילה של בושה כזאת?


ואם אצל תנא קדוש וחכם אמיתי כך – כמה עלינו להתחשב בתוכחת מוסר זו ולשאוף לשפר את מחשבותינו, דיבורינו ומעשינו בל נהיה נאשמים כצבועים.

פרשת ויגש

בס"ד

פרשת ויגש

כל יהודי המתעורר בשאלה הלכתית –תורנית יודע שעליו לפנות לרב הפוסק הלכה ועל פי הכרעתו ינהג. אומלל הדבר כאשר יהודי הנאמן להלכה אינו מודע שבמעשהו ישנה שאלה הלכתית; וממילא הוא לא ישאל על כך, ומפאת זאת יתכן מאוד שייכשל אפילו באיסור חמור.
במה הדברים אמורים?
בפרשתנו שנקרא השבת בבית הכנסת סופר כיצד "חזר" יעקב אבינו "לחיים" ("...ותחי רוח יעקב אביהם "בראשית מ"ה\כ"ז) בהודעו שיוסף, בנו האהוב, עודנו חי אחרי העלמותו של 22 שנה. כעת, על פי הזמנת הבן לבא אליו, החליט יעקב להיענות בחיוב אבל מקודם נסע לבאר שבע, ושם על פי הכתוב "...זבח זבחים לאלקי אביו יצחק"(שם מ"ו\ב) מה פשר הדבר?
מוסבר על ידי פרשן התורה הרד"ק (רבי דוד קמחי זצ"ל) ששנים רבות לפני המסע הנדון החליט יצחק אביו, אף הוא לצאת מן הארץ מפאת הרעב הכבד ששרר שם (בראשית כ"ו\כ"ה) אז,ולבד מצרימה
 אולם מנעו הקב"ה מזה באומרו אליו "... אל תרד מצרימה ..." (בראשית כ"ו\ב) . ובהמשך הפרשה ההיא כתוב (שם כ"ו\כ"ה) שהוא (יצחק) בנה מזבח בבאר שבע בקצה הדרומי של ארץ ישראל.
 על פי התקדים ההוא כנראה למד יעקב בנו שאף הוא אינו רשאי לצאת מארץ ישראל בלי היתר מפורש מרבונו של עולם. על כן עכשיו קודם שיצא מן הארץ, רצה לדעת את רצון ד' אם ימנעהו כאשר מנע את אביו או לא, וזבח זבחים באותו מקום (בבאר שבע), ואולי על אותו המזבח שבנה אביו, כדי שתבוא אליו רוח הנבואה.
אף על פי שאין אנו לומדים הלכה מספורי ספר בראשית העניין של יציאת יהודי מארץ ישראל לחוץ לארץ נהפך ביהדות לסוגיה הלכתית; והובא גם במקורות חז"ל וגם בספרי הפוסקים הראשונים כאיסור הלכתי, פרט למקרים של דוחק וכורח מסוימים; וגם כאשר ניתן היתר, הוא מוגבל לזמן קצוב, ואחר כן נדרש היוצא לחזור מיד. אין לחשוב לרגע שאיסור זה קל, כי הרי אמרו חז"ל ש"שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי על דברים י"ב \כ"ט). מכאן המתכנן לצאת מן הארץ לטייל או לבקר קרובים או להשתתף בשמחה (אפילו של מצווה) עליו לשאול רב פוסק אם נסיעתו מותרת על פי ההלכה או לאו, ולנהוג בהתאם.
מאחורי הסוגיה ההלכתית הנדונה עומדת השקפה היקפית הממלאת אין ספור ספרים ומאמרים המגלים את ערכה של ארץ ישראל (וירושלים עוד יותר) עבור היהודי, הן מבחינה רוחנית ואף מבחינה פיזית. אין לשכוח שארץ ישראל חביבה על בורא עולם יותר מכל ארצות תבל, ואף נבחרה על ידו (ית"ש) לשכון בה ולהתגלות בה. כיצד יהודי השואף להדבק בבורא ירצה לעזוב כזאת ארץ, שלא מדוחק רב?
יתכן שהעדר הפרסום של הדברים הנ"ל גרם לכך שמעטים מודעים לכך שיש באמת בעיה הלכתית לצאת מן הארץ אבל יהודי כשר תמיד פתוח ללמוד ולשיפור עצמי.
גדוד 13 היקר ברוכים הבאים
לעיר האבות ושבת שלום!
תושבי הישוב היהודי בחברון


פרשת ויגש

בס"ד
פרשת ויגש


השבת אי"ה נקרא בתורה על התודעותו של יוסף לאחיו אחרי הקרע הנוראי שאמלל את בית יעקב אבינו במשך 22 שנה.

תגובת האחים לקריאה "אני יוסף – העוד אבי חי?"  מתוארת בלשון המקרא "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו".

חכמנו ז"ל סיפרו לנו (במדרש בראשית רבה צ"ג / י') שבהגיע התנא אבא כהן ברדלא לפסוק הזה, היה אומר: "אוי לי  מיום הדין; אוי לי מיום התוכחה... יוסף קטנם של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו; לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר "אוכיחך ואערכה לעיניך" (תהילים נ' / כ"א) – על אחת כמה וכמה".

מהדברים האלה יוצא ששאלת יוסף "העוד אבי חי" הוותה לפי הבנת החכם הנ"ל תוכחה קשה מאוד כלפי אחיו, ויש לנסות להבין במה היתה בזו תוכחה.

נשים לב שקדם לקריאת יוסף "אני יוסף – העוד אבי חי" נאום ארוך אשר בו הזכיר האח יהודה 14 פעם את אביהם הזקן ואת צרתו ומותו הצפוי באם ישובו האחים הביתה בלי בנימין, אחיהם הקטן. משום כך הבין החכם אבא כהן את שאלתו של יוסף "העוד אבי חי" לא כשאלת תם, אלא כשאלה רטורית מלווה תוכחה – וכאילו אמר להם – "אחרי כל הצרות שגרמתם לאבינו בתעלוליכם כלפי, לפני 22 שנה, היתכן שהוא עוד בחיים? האינכם מתביישים לנגן לפני על צרת אביכם כאשר לא התחשבתם בה כלל וכלל במעשיכם אז? כמה צבועים אתם!"

אולי הכרת אותה הצביעות עליה הצביע יוסף בתוכחתו הזכירה לאבא כהן בר דלא את הצביעות הטמונה בהתנהגות הוא עצמו;  ולכן בקריאת פסוקנו הנדון צעק "אוי לי מיום הדין, אוי לי מיום התוכחה".

השקפתו של החכם הזה היתה שלאחר 120 שנה יצטרך הוא לעמוד לפני בית דין של מעלה ויראו לו שם [כמאמר הכתוב: "אוכיחך ואערכה לעיניך" (תהילים נ' / כ"א)] מעין סרט וידאו "חיים שכאלה". בו יופיעו כל המחשבות, הדיבורים והמעשים של עצמו במשך כל ימי חלדו על פני האדמה ; ויצוינו בהם אין ספור נקודות של צביעות; ואיך יוכל לעמוד בצילה של בושה כזאת?

ואם אצל תנא קדוש וחכם אמיתי כך – כמה עלינו להתחשב בתוכחת מוסר זו ולשאוף לשפר את מחשבותינו, דיבורינו ומעשינו בל נהיה נאשמים כצבועים.


חייל יקר, שבת שלום!
תושבי הישוב היהודי בחברון


פרשת ויגש


בס"ד
פרשת ויגש
תכונות המלכות וההנהגה של יהודה

בפרשתנו, פרשת ויגש מובא אחד מהסיפורים הכי דרמטים ומרגשים בחמישה חומשי תורה . לאחר שבסוף הפרשה הקודמת הגביע נמצא באמתחת האח הקטן בנימין והאח יוסף אומר שהוא , בנימין, ישאר לו כעבד ושאר האחים יכולים לחזור עם האוכל לאביהם בארץ כנען, אז ניגש יהודה ליוסף ומתחיל להתוכח איתו,הוא לא מוותר בעוז ובגבורה הוא עומד לפני יוסף שהיה משנה למלך מצרים ומדבר עם יוסף בצורה קשה. עד עכשיו האחים היו פסיביים ולא העזו לדרוש משהו מיוסף עד שיהודה עומד ומבקש שהוא יהיה עבד תחת בנימין כי הוא לקח את הערבות על בנימין ושבנימין יחזור עם שאר האחים לארץ כנען.
ההנהגה שלו מוצאת חן בעיני יוסף ופותחת את ליבו. יוסף מבקש שיוציאו כל איש מעליו מלבד אחיו ויוסף מתוודע אל אחיו .

בפרשה אנו רואים גם את האחריות המיוחדת של יהודה בלקיחת המאמץ בשביל כל המשפחה. מיהודה אפשר ללמוד מה הם תכונות של מלכות והנהגה: לעמוד בעוז ובגבורה בעד עקרונות אמיתיים, ערבות הדדית ואחריות כלפי אחיו (העם), להיות רחמן ואפילו למסור את הנפש בשביל אח. מלכות והנהגה זה לא מי הכי חזק או מי הכי עשיר, מי הכי כריזמטי או מי הכי מבטיח הבטחות אלא בדברים הרבה יותר מהותיים.מלכות והנהגה מתחילים קודם כל מהקשר העמוק והבלתי תלוי לרעיון ,לאידיאל,ומתוך כך נוצרת האחריות לכלל.

בסוף הפרשה מסופר איך יעקב שולח "את יהודה להורות לפניו גושנה" להכין את המקום למשפחה בגושן. חז"ל אומרים שהמילה "להורות" זה להכין בתי מדרש וישיבות, לכאורה יהודה קודם כל צריך להכין שיהיה מים , שהיה בתים – תנאי מגורים טובים למשפחה הגדולה אבל יהודה נשלח להכין את הדבר היותר חשוב – הבסיס הרוחני. המשפחה והעם לא יתקיימו רק בזכות החומריות (השפע הכלכלי שיש בארץ גושן) אלא קודם כל הרוח, המורשת, המסורת והמוסר. יעקב ויהודה יודעים זאת. ההנהגה והמלכות של יהודה מבוססים ע"ז על החיבור העמוק לרוח התורה והאמונה.

שנזכה שיעמדו לנו מנהיגים עם תכונות כאלו, כמו של יהודה, גבורה ועוז, אחריות וערבות עם חיבור עמוק לרוח התורה והאמונה, שינהיגו אותנו בצדק , בענווה , בישרות , בעוז ובאמונה. וגם אנחנו שנמצאים בנחלתו של יהודה, בעיר האבות, עיר שדוד מקים בה מלכותו, נזכה לספוג תכונות אלו ורוח אמת זו.

חייל יקר, שבת שלום!

מתושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת ויגש

ב"ה
פרשת ויגש
בפרשתנו השבוע אנו קוראים בין היתר על המפגש שהיה בין יעקב אבינו ופרעה מלך מצרים. בפתיחת המפגש אנו קוראים : " ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך?"(בראשית מ"ז/ח').פתיחה זו מתמיהה כי אין זה נימוס רגיל שאדם יקבל את אורחו המכובד בשאלה מקדימה "בן כמה אתה"? אלא אם כן האורח נראה מאוד מאוד קשיש בזקנה מופלגת. אולם באותה שעה היה יעקב בן 130 שנה ונותרו לו לחיות עוד 17 שנה כעדות הכתוב שנקרא בשבת הבאה " ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" (מ"ז/כ"ח). גם אם ניקח בחשבון שאביו יצחק חי 180 שנה בהשוואה לזאת לא היה יעקב כל כך קשיש בגיל 130 .
יתכן שתשובתו של יעקב לשאלת פרעה יכולה לשמש לנו כפתרון לתמיהתנו הנ"ל. וכך כתוב: "ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה,מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי  בימי מגוריהם"(מ"ז/כ"ט). כלומר, יעקב בעצם אמר לפרעה " אני מבין מדוע פתחת בשאלה ביחס לגילי, ולא מפני שאני קשיש כל כך, אלא בגלל שקפצה עלי זקנה מופלגת מרוב הצרות שעברו עלי בחיי הקצרים, ולכן אני נראה הרבה יותר מבוגר מגילי האמיתי".
 לפי מדרש מסוים המובא בפרוש לתורה- דעת זקנים מבעלי התוספות- תשובת יעקב לפרעה הנ"ל עלתה לו ביוקר רב וזו לשון המדרש:"בשעה שאמר יעקב "מעט ורעים ימי שני חיי", אמר לו הקב"ה: אני מלטיך(הצלתיך) מעשיו ומלבן, והחזרתי לך דינה וגם יוסף ואתה מתרעם על ימי חייך שהם מעטים ורעים- חייך שנמנין התיבות (המילים) שיש מן ויאמר עד "בימי מגוריהם" וכך יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך: והם 33 תיבות ובמניין זה נחסרו מחייו שהרי יצחק חי 180 שנה ויעקב לא חי אלא 147.
מי שעוקב אחרי שרשרת צרותיו של יעקב כמתוארות בספר בראשית מפרשת תולדות ועד פרשתנו, יתקשה להבין מה התביעה של חז"ל בכך שהתלונן באופן מתון ועדין על צרותיו המרובות בדברו אל פרעה.אולם הקושי הוא גדול יותר. כאשר אנו מונים את מספר המילים(התיבות) של אותו הפסוק הנדון, בו התלונן יעקב, והם רק 25 ולא 33 כפי שהזכיר המדרש. מסקנתו היא שחז"ל התכוונו שנכלול בחשבון של 33 תיבות גם את 8 התיבות של הפסוק הקודם לזה בו שאל פרעה על גילו של יעקב. ואם כך, יוצא שבקורת חז"ל כלפי יעקב איננה רק על התלונות שבפיו אלא גם על כך שהראה את צרותיו על קמטי פניו ובלובן שערותיו.
השקפת חז"ל, להבנתנו בנדון, היא שהעולם הזה אינו יותר מאשר מעבר(פרוזדור) לעולם הבא- שהוא עיקר חיי האדם- וייסורי הצדיק בעולם הזה באים להכשירו עוד ועוד לחיי הנצח ולכן עליו לקבלם באהבה. אין אנו מתיימרים להיות צדיקים, ובודאי לא במדרגה הרוחנית של אבות האומה: וכן אין אנו מבקשים להתייסר בייסורי אהבה או אחרים שמא לא נוכל לעמוד בהם בלי לבעוט בבורא עולם. מכל מקום השקפת חז"ל המובעת כאן אמיתית היא וחייבת ללוותנו בכל עת שנוחתים עלינו ייסורים. גם אז עלינו לספור את ברכותינו ולהסתכל בחצי הכוס המלא לעומת החצי החסר.
                                                                                    
         חייל יקר,תודה רבה על תקופה נפלאה. ה' ישמור צאתכם ובואכם

         שבת שלום ומבורך!

       תושבי הישוב היהודי בחברון

פרשת ויגש

פרשת ויגש
תכונות המלכות וההנהגה של יהודה

בפרשתנו, פרשת ויגש מובא אחד מהסיפורים הכי דרמטים ומרגשים בחמישה חומשי תורה . לאחר שבסוף הפרשה הקודמת הגביע נמצא באמתחת האח הקטן בנימין והאח יוסף אומר שהוא , בנימין, ישאר לו כעבד ושאר האחים יכולים לחזור עם האוכל לאביהם בארץ כנען, אז ניגש יהודה ליוסף ומתחיל להתוכח איתו,הוא לא מוותר בעוז ובגבורה הוא עומד לפני יוסף שהיה משנה למלך מצרים ומדבר עם יוסף בצורה קשה. עד עכשיו האחים היו פסיביים ולא העזו לדרוש משהו מיוסף עד שיהודה עומד ומבקש שהוא יהיה עבד תחת בנימין כי הוא לקח את הערבות על בנימין ושבנימין יחזור עם שאר האחים לארץ כנען.
ההנהגה שלו מוצאת חן בעיני יוסף ופותחת את ליבו. יוסף מבקש שיוציאו כל איש מעליו מלבד אחיו ויוסף מתוודע אל אחיו .

בפרשה אנו רואים גם את האחריות המיוחדת של יהודה בלקיחת המאמץ בשביל כל המשפחה. מיהודה אפשר ללמוד מה הם תכונות של מלכות והנהגה: לעמוד בעוז ובגבורה בעד עקרונות אמיתיים, ערבות הדדית ואחריות כלפי אחיו (העם), להיות רחמן ואפילו למסור את הנפש בשביל אח. מלכות והנהגה זה לא מי הכי חזק או מי הכי עשיר, מי הכי כריזמטי או מי הכי מבטיח הבטחות אלא בדברים הרבה יותר מהותיים.מלכות והנהגה מתחילים קודם כל מהקשר העמוק והבלתי תלוי לרעיון ,לאידיאל,ומתוך כך נוצרת האחריות לכלל.

בסוף הפרשה מסופר איך יעקב שולח "את יהודה להורות לפניו גושנה" להכין את המקום למשפחה בגושן. חז"ל אומרים שהמילה "להורות" זה להכין בתי מדרש וישיבות, לכאורה יהודה קודם כל צריך להכין שיהיה מים , שהיה בתים – תנאי מגורים טובים למשפחה הגדולה אבל יהודה נשלח להכין את הדבר היותר חשוב – הבסיס הרוחני. המשפחה והעם לא יתקיימו רק בזכות החומריות (השפע הכלכלי שיש בארץ גושן) אלא קודם כל הרוח, המורשת, המסורת והמוסר. יעקב ויהודה יודעים זאת. ההנהגה והמלכות של יהודה מבוססים ע"ז על החיבור העמוק לרוח התורה והאמונה.


שנזכה שיעמדו לנו מנהיגים עם תכונות כאלו, כמו של יהודה, גבורה ועוז, אחריות וערבות עם חיבור עמוק לרוח התורה והאמונה, שינהיגו אותנו בצדק , בענווה , בישרות , בעוז ובאמונה. וגם אנחנו שנמצאים בנחלתו של יהודה, בעיר האבות, עיר שדוד מקים בה מלכותו, נזכה לספוג תכונות אלו ורוח אמת זו.