פרשת תרומה

בס"ד

פרשת תרומה

המילה "אוטופיה" בלועזית פירושה- " רעיון דמיוני שאינו ניתן להתקיים במציאות" (מילון אבן- שושן).

בפרשתנו השבת נקרא את דרישת התורה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה/ח) ניתן היה לחשוב שבהגד הזה ישנו תאור מובהק של "אוטופיה" כמוגדר לעיל; ואין לך טעות גדולה ממחשבה כזאת.

עם ישראל הוא עם ד' ואי אפשר להיות כזה בלי קשר ישיר עם ד'. לא פעם נמצא בנביאים ובכתבי הקודש דימוי לקשר הזה כקשר בין איש ואשתו. כל זמן שנישואיהם קיים הקשר קיים. לפעמים הוא גלוי לעיני אחרים ולפעמים הוא נסתר מהם; אבל גם כאשר הוא נסתר- הוא קיים.

המושג "שכינה בישראל" אינו רעיון דמיוני- הוא מציאות תמידית- נצחית יותר ראילית מכל ריאליה אחרת. "שכינה בישראל" הוא היעוד הלאומי של עמנו והוא התוכן המלא של גאולתנו השלמה. בהקדמתו של רבנו משה בן נחמן (הרמב"ן) לספר שמות כתוב"... כשיצאו (בני ישראל) ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין ייחשבו גולים...(ורק) כשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו בניהם, אז שבו אל מעלת אבותם... ואז נחשבו גאולים."

כאשר הקשר בין ישראל והקדוש ברוך הוא נסתר לגמרי כמו בימי השואה באירופה המצב נחשב כאילו "געלה נפשו" של הקב"ה ברעיתו ישראל; וכבר כתב רבנו אור-החיים הקדוש בפרושו לקללה הכתובה בתוכחה של ספר  ויקרא בלשון "... וגעלה נפשי אתכם"(ויקרא כו/ל) "... נתכוון שלא יתנבאו עוד בישראל נביאים כי לא יופיע ד' שכינתו המתייחס לה (לנבואה)... וקללה זו אין קללה למעלה ממנה..."
 מתוך הדברים האלה נמצא ששאיפתנו לגאולה שלמה היא כוללת את הכמיהה להשבת שכינה לישראל באופן גלוי כי היא נמצאת איתנו כל הזמן לפעמים  בהסתר חלקי, כמו בזמננו שזכינו לעצמאות מדינית, לניצחונות מדהימים במלחמות עם אויבנו, וכן לכלכלה משגשגת ועוד ועוד.

מספרים שכאשר נשאל אחד מגדולי אדמורי החסידות, הרבי מקוצק בהיותו ילד היכן נמצא הקב"ה, הוא השיב "בכל מקום שנותנים לו להיכנס". ממנו נלמד שלא נזכה לגאולה שלמה בלי שנפתח פתח רחב לכניסת השכינה על ידי חזרתנו אליו, יתברך שמו, ולתורתו ובבניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. 

​פרשת משפטים


בס"ד

​​
פרשת משפטים


"... ואלה המשפטים אשר תשים בפניהם..."

סוף סוף אנו עוברים מ- 17 פרשות (חומש, בראשית, וכמחצית חומש שמות). אשר בהם מתוארת בריאת העולם ויצירת עם ישראל- ל "שאר התורה", אשר בו מתפרסם לכאורה הקודקס ההלכתי אשר על פיו מתנהלת האומה הישראלית. ולמה לכאורה? כי למעשה מאחורי ובתוך כל ששלל המצוות (תרי"ג מצוות -613 כזכור) מטמין נותן התורה את העיצוב הרוחני- מוסרי, של העם הנבחר. ניקח לדוגמא את המצווה הראשונה בפרשתנו אשר בה "גן" מצוות (סה"כ 53 מצוות מתוך 613 כאמור.) ובכן המצווה הראשונה בפרשתנו מדברת על "חוק העבד העברי" – "אוף איזה דבר פרמיטיבי זה החוק הזה", עבד הוא דבר השייך לימים האפלים של ההיסטוריה- רוטן הצעיר המודרני. ואנו מקשים, האומנם? בואו ניכנס לגופו של עבד זה ובקצרה, מאחר והמון דפים והלכות נכתבו וקשורות אליו.

קודם כל הפסוק הראשון: "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם... אם בעל אישה הוא ויצאה אישתו עמו..." מסתבר (ע"פ המפרשים) שמדובר כאן לרוב על איש ישראלי
"ששלח ידו" ברכוש לא לו, כלומר באדם שגנב ועוד מסתבר שאין לו כסף או רכוש אשר בו בוא יכול לפצות את קורבנו.

אומרת התורה: אין טעם ועניין להכניס את האדם הזה לבית הסוהר מאחר וזה יפריש אותו מחברת אנשים בריאה, יבודד אותו בתוך קהל פושעים ואם היה גנב קטן לכל הפחות יצא משם "גנב גדול".
וחוץ מזה הקורבן- הנגנב ודאי לא יהנה מכך, ולמה יפסיד?

אומרת התורה: הגנב הזה ימכר למשפחה נורמטיבית שתשמש לו "משפחה אומנת" הוא ישלם בשכר עבודתו את סכום גניבתו. בזמן הזה שהוא יחסה בבית "המשפחה האומנת" (לא יותר אך יתכן שפחות מ- 6 שנים) הוא לא יועסק בעבודות פרך, תנאי המחיה שלו לא יהיו פחותים משל בעליו; (למשל: יקבל את אותו תפריט שאוכלת המשפחה ישן על מזרון שווה ערך למזרון בעליו, יקבל מזוג אויר כמו כל בני הבית, לפחות!)  ובעליו מתחייב לכלכל את אשתו ובניו של העבד שגרים עמו. ובסיום העבדות  מחויב הבעלים לשלם לו פיצוים " כיד המלך" ( הענק תעניק לו מגרונך ומיקבך וכו'...) בקיצור הכותרת היא "עבד", ובמציאות חינוך מחדש בתנאים אקסקלוסיבים (בית הדין מפקח על הביצוע!) לא לחינם אומרים חז"ל: "קנה לו עבד קנה לו אדון לעצמו".

וזוהי המגמה בכל המצוות "ואנשי קודש תהיון לי" אתם העם הנבחר עם הקודש. ולכן "...וגר לא תונה ולא תלחצנו..." ..."וכל אלמנה ויתום לא תענון..." כלומר אתם העם הנבחר לא על מנת לדרוך על עמים ואנשים אחרים  אלא להפך ממש: על מנת לרומם את כל הבריאה לדרגת קדושים ואפילו במחיר אישי כבד של זמן מקום וכבוד (אגו) שלנו שכאילו מושפלים. כפי שכבר אמר אחד הגדולים "העולם הזה" של חברי, הוא "העולם הבא" שלי. כלומר במה שאני מסייע לחברי כאן בעולם הזה, זה הדבר שבו אני קונה לעצמי מקום של כבוד בעולם הבא.

שנזכה תמיד לעסוק במעלות חברנו ולרומם במעשינו הטובים את שמו וכבודו של הבורא יתברך שמו.
​​

פרשת יתרו


פרשת יתרו
פרשת יתרו מוכרת כאחת הפרשיות החשובות והמיוחדות בתורה, בגלל קבלת התורה בהר סיני.
כמה פסוקים לפני תיאור מתן תורה לעם ישראל. לפני שה' מגדיר חובותינו, כהלכה פסוקה, כללי התנהגות, בין אדם לחברו ובין אדם לקב"ה, הוא קודם כל אומר לנו מי אנחנו ומה אנחנו. ללא הבנה זאת, ללא הכרה עצמאית, קשה מאד לעכל את המסגרת של תורה.
בפרק י"ט, פסוק ה'  כתוב: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים.
מה פרוש סגולה? בתלמוד מוסבר שסגולה זהו  דבר עם ערך נצחי.  כך הוא עם ישראל – עם של נצח!
כמה פסוקים אחר כך, בפסוק י', כתוב,  וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ.
יש אי הבנה רבה במילים אלה. יש מי שרואה בזה סוג של 'גזענות', כאילו שאנחנו טובים יותר מעמים אחרים. טעות!
מהו כהן? מה תפקידו? כהן, בזמן בית המקדש היה שליח. היתה בו קדושה מיוחדת שאיפשרה לו לפעול בתפקידים מיוחדים, עבור עם ישראל בכללותו,ובמיוחד עבור הפחותים שבהם - עמך בית ישראל, בפרט. הוא לא היה טוב יותר באחרים. אדרבה, אחריותו כלפי העם וכלפי ה' היתה גדולה פי כמה וכמה משאר העם.
ומהי קדושה? נהוג לומר שמילה זו מהווה פרישות, הבדלה. ממה? בעיקר, מובא שפרישה, אינה יציאה מנורמות החיים, אלא העלאת עניינים פשוטים למדרגות גבוהות יותר – או במילים אחרות, לקדש את החול, לקדש את החומר, להתנהג בכל מעשינו, שזה כולל דיבור, אכילה, שתיה, וכל מה שאדם עושה כל יום ויום, לא מתוך תאוות הגוף, אלא כאמצעי להתקרב לה'.
איך מתקרבים אל ה'?
מקדישים את החיים לא לרצונות וצרכים האישיים שלי, אלא לצורך כלל ישראל – עבור אחרים.
כך בפרט וכך גם ככלל. כמו שאדם צריך לפועל מתוך 'קדושה' – לקדש את חייו לכלל, כך גם העם, בכל מהותו, צריך להוות דוגמא לעמים אחרים, כיצד להעלות את מעשים סתמיים למעשים 'קדושים.'
וזה בעצם תפקיד של כהן, כשליח ציבור. אנחנו אמורים להיות עם שבו כולנו כהנים – אבל לא כפרט, אלא כעם – כמו שכהן פועל למען אחרים, כך אנחנו כעם פועלים למען העולם כולו! כל העם שליח ציבור עולמי!
לכן ה' קובע שאנחנו 'סגולה מכל העמים,' מפני שערכים אלה הם ערכים נצחיים, נדרשים לנצח.
ורק אחרי שאנחנו יודעים מי אנחנו, ושהזהות שלנו ברורה, אפשר לגשת ל'תכלס" כיצד מגיעים למדרגה זו בפועל. מה הם הכלים שיאפשרו לנו למלא את תפקידנו בעולם. אז אפשר לקבל תורה, ולעשותה. ולהיות ממש סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש!

פרשת בשלח

בס"ד
פרשת בשלח
בשלוש פרשיות נפרדות התורה מתעדת את פרטי המאורעות שבמסעות בני ישראל במשך 40 שנות נדודים במדבר. אירועי המסע הראשון ממצרים ועד רפידים, סמוך להר סיני, מתועדים בפרשתנו השבוע . המסע השני מהר סיני ועד קדש ברנע מתועד בפרשת בהעלותך שבספר במדבר. והמסע האחרון מקדש ועד ערבות מואב, בעבר הירדן המזרחי מול יריחו, מתועד אף הוא בספר במדבר בפרשת חוקת.
גם היום מסעות מדבריים, אפילו למטיילים מבוגרים ואף לחיילים, אינם עוברים בלי תחושות של אי נוחות המבעות לא פעם "בקיטורים" ("תלונות" בלשון המקרא). על כן, אין אנו מופתעים שבכל שלושת המסעות  הנ"ל מופיעים בתורה מרמורי בני ישראל כלפי משה ואהרון, מנהיגיהם, וממילא כלפי הקב"ה משלחם (ית"ש)  בדברים בוטים. לדוגמא מצוטטים בני ישראל בפרשתנו בהגדים כגון אלה: "... המבלי קברים במצרים לקחתנו למות במדבר...?" ; או " מי יתן מותנו ביד ד' בארץ מצרים..." ; או "... למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא?"
מבדיקת הכתובים השונים המתעדים את המסעות הנ"ל עולה שכלפי המתלוננים בשני המסעות המאוחרים יותר תגובות ד' היו חריפות וקפדניות ואף הסבו עונשים מסוימים. לעומת זאת בסדרת המסעות הראשונים, עליהם אנו קוראים השבת הזאת, אין בכלל התייחסות מצדו של הקב"ה לעצם התופעה של מרמור העם, למרות סגנונו הבלתי ראוי. הרי, ללא שום קפידה, בכל פעם מחדש מדריך ד' את משה כיצד לפעול על מנת להקל על מצוקת העם. כך בים:..." הרם את מטך ונטה את ידך על הים..." ; ובמרה: "ויורהו ד' עץ"; וכך במשבר הלחם שבמדבר סיני :,ויאמר ד'... הנני ממטיר לכם לחם מן השמים"; ושוב במחסור המים שברפידים: עבור לפני העם... והכית בצור". לכאורה התופעה הזאת טעונה הסבר.
לנו נראה להסביר שכשם שאבא צעיר נהנה מכך שילדיו הקטנים רואים בו כתובת הבלעדית לפתרון בעיותיהם, ואינו מקפיד כלל על התבטאותם הנובעת ממצוקותיהם (לפעמים היא מחוצפת מאוד); העיקר שיווצר קשר של תלות בין ילדיו ובינן ויכירו בו כאבא הטוב ומיטיב ו"הכל יכול". כך חשוב היה לבורא עולם (ית"ש), בשלב הראשון לאחר יציאת מצרים, שבניו (עם ישראל הצעיר) יכירו בו, שהוא המצוי, המשגיח ובעל היכולת למלא את כל צרכיהם. והרי אותו קשר של תלות שנוצר, דווקא בהוויה המדברית, בין ישראל ואביהם שבשמים איפשר לקב"ה, בשלב הבא בהר סיני להיות דורש מבניו ציות מלא וקפדני על תרי"ג מצוותיו.
אם נמשיך המשל והנמשל הנ"ל נוסיף, שכשם שכל אבא מצפה שבניו ידעו כבר בהתבגרותם להתבטא גם בשעות משבר בלי חוצפה וכפיות טובה; ועלול הוא להקפיד כאשר יתאכזב בדבר הזה; כך הקב"ה היה יכול לצפות ש"בית החינוך המדברי" שהקים ישפיע על בניו שלא יצטרך לשמוע במסעות המאוחרים אותו סגנון מרמור ששמע מהם במסע הראשון, וזה לא קרה.

פרשת בא

בס"ד

פרשת בא


השבת פרשת "בא" אנו קוראים בתורה ,על מצווה ראשונה ומיוחדת שעם ישראל הצטווה  כעם , עוד לפני יציאתו מגלות מצרים, מצוות קדוש החודש. ה' מצווה את עם ישראל – פעם בחודש להסתכל על הלבנה-הירח ולראות מתי היא מתחדשת, שהרי הירח כל 30 יום עובר תהליך של התחדשות, וכשעם ישראל רואה את התחדשות הירח- אותו יום נקבע שהוא ראש חודש, הוי אומר היום הראשון של החודש. קביעת ראש חודש על ידי עם ישראל- היא המצווה הראשונה שהצטווינו עליה כעם במצריים.         

ונשאלת השאלה מדוע המצווה הזאת זכתה להיות המצווה הראשונה, שהרי הדבר החשוב בדרך כלל הוא הראשון? לכאורה יש לנו מצוות חשובות יותר ומוכרות יותר כמו מצוות תפילין ,ציצית, שבת, צדקה, מצוות שאנו מקיימים כל יום ומחברות אותנו יותר לה' ? ואם היו שואלים אותנו בודאי היינו חושבים ובוחרים לפתוח באחת מהם את המצווה  הראשונה, ואם כן  מה המיוחד בקידוש החודש? קידוש החודש מלמדים אותנו חכמינו- היא מצווה מיוחדת במינה, בקידוש החודש מתבררת הקדושה הגדולה והמיוחדת של עם ישראל, שהרי בכוחנו לקדש את הימים ולהפוך אותם מיום חול ליום קדוש , כשאנחנו מחליטים לקדש את ראש חודש ביום מסויים על פי ראיית הירח – ולקבוע שהיום יום שבת הוא יום א' בחודש, אזי למשל בחודש תשרי 10 ימים לאחר ראש חודש ביום שני הוא יום הכיפורים אם כל דיני הצום והתפילות של היום הקדוש, ואם עם ישראל יקבע את א' תשרי ביום אחר אז גם יוכ"פ יהיה ביום אחר.

נמצאנו למדים כי מצוות קידוש החודש מלמדת אותנו שאנחנו עם קדוש ויכולים לקבוע ולסדר זמנים קדושים, יש לנו כח להשפיע קדושה בעולם, ולכן לפני כל המצוות קיבלנו את המצווה הזאת שמבררת לפני הכל, לפני כל המצוות האחרות: אנחנו בנים של ה', אנחנו קדושים, וקבלנו ממנו כח גדול להשפיע ולברך את העולם בקדושה. אשרינו שזכינו, אשריכם שזכיתם להיות חיילם קדושים ולשרת בעיר האבות

חייל יקר שבת שלום!
תושבי היישוב היהודי בחברון