השבת אנחנו מסיימים את ספר במדבר, ובמידה מסוימת, מסיימים את החומש. זה משום שחומש דברים נחשב כחזרה על התורה מפי משה רבינו. כאן, לקראת סוף ההליכה במדבר, זה כבר ארבעים שנה, ולקראת הכניסה הנכספת לארץ ישראל, אנחנו מקבלים פקודות אחרונות.
קודם כל, שמה של הפרשה, מסעי. ארבעים שנה במדבר היה בהחלט מסע. אולי אפשר להמשיל את התקופה למסע כומתה אחת ארוכה. מלאה אתגרים, מלאה בעיות, מלאה מכשולים, מלאה פלאים, ובסופו של דבר, הצלחה גדולה. השכר, הכומתה, הוא עצם הכניסה לארץ, הרי זאת היתה המטרה. לא פשוט, לפעמים כבד מאד, אבל בהסתכלות לאחור, עם כל התלאות, איך אומרים, עברנו את זה.
בפרשה יש מספר רב של נושאים. אבל ללא ספק, המרשים שבניהם הוא חלוקת הארץ בין השבטים. כל שבט יקבל את מקומו, המיועד לו.
וכאן יש בעצם את הציווי הסופי, להסיר כל ספק: 'והורשתם את הארץ וישבתם בה...' הקב"ה מודיע לעם ישראל, חד וחלק, שעלינו להכנס לארץ וליישב אותה. ומדוע? בהמשך הפסוק, 'כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה.'
כאן אנחנו בעצם מתחברים ישירות לתחילת התורה, בפסוק הראשון של פרשת בראשית: אומר שם רש"י: אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים",שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
כאן סגירת המעגל. ההבטחות לאבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, הלו הוא ישראל, כעת מתגשמות ומסוימות.
אולם, יש כאלו שקשה להם עם רעיון זה. גם אז, כהיום, היו ויש אומות שמוצאות לנכון לנסות להפר הבטחות ה' ולקחת מאיתנו את ארצנו הקדושה. 'והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם...'
גם אז, וגם היום, היינו תלויים בחסדי שמים, שמתבטא בגבורת חיילינו ואזרחינו, חיילים שנלחמים מלחמת חורמה ע"מ לנצח את האויב שרוצה לקחת מאיתנו את שלנו. ויש כאלו, אזרחים פשוטים, שמלחמתם מתבטאת בעצם היותם במקום, בבתיהם, בלי לברוח, בשפה ברורה: זה הבית שלנו. לא נזוז מכאן!
כמובן שבסיס המלחמה ועמוד התווך של הצלחתנו הוא הנכונות של חיילים אמיצים וגיבורים שמוכנים לתת את הכל למען העם והמולדת. אתם, חיילים יקרים, אתם היסןד שעליו האומה קיימת.
אסיים עם דברים שנאמרו אתמול ע"י אביו של מקס שטיינברג הי"ד, החייל הבודד שנפל בעזה: "עבור כל משפחתי, אני רוצה לענות לשאלה שהרבה שואלים: האם אנחנו מצטערים שמקס עזב את ארה"ב והצטרף לגולני בצה"ל? התשובה היא, באופן הד-משמעי, לא!
זאת גבורת ישראל, של הבנים, של האבות, של כל העם כולו.
שבת שלום.
